המלבוש

אדם האחרון
רביעי 22 לינואר · 2 דקות קריאה

למרות שפורים הבא עוד רחוק, ופורים שעבר רחוק בדיוק כמוהו, אני מתקין את לבושי השכם והערב, שייטיב להתעטות על גופי ולהסתיר את העירום, שאני כל כך מתבייש בו.

טלאים שונים יש ללבושי, חלקם חדשים וחלקם עתיקים, מימי ילדותי המוקדמת. ככל שחתיכות הבד מוקדמות יותר הן פשוטות יותר, קַמָּאִיּוֹת יותר, מסתירות אותי פחות.

בכל פעם שאני יוצא מביתי אני מבריש את האבק מן המלבוש, בוחן אותו מכל צדדיו, שמא יש בו קרע שיהיה אפשר להציץ דרכו, שמבעד לו איחשף. וכשאני עוטה עלי את המלבוש איני ערום עוד, ואף יותר מכך, אני איני אני. אלא אדם אחר, שונה בהרבה ממה שהמראה בחדר האמבט מכירה, וממה שמכירה המיטה ומשמכירים הספרים המסודרים יפה-יפה בכוננית.

המרצה בקורס באוניברסיטה נלהב היום ביותר ומלבושי אינו חוסם את דיבורו החותך וסיפוריו המעניינים מלחדור אל תוכי, להקרין עליו בחזרה את חכמתי בשאלות ותשובות, שהרי כבר נאמר: לא הביישן למד.

את כל מרצי ואת כל חכמתי אני חב למלבוש, ואני גומל לו טובה בטיפוח ובעדינות שאני נוהג בו, ללא עצלות וללא עיכוב, כפי שנהג אותו חייט זקן מסיפור "המלבוש" של רש"י הגָּלִיצְיָאנִי. 

יפה הוא מלבושי, גם בעיניי וגם בעיני האחרים. חֲפָתִים לו משש וארגמן וכפתורים מזהב. גדילים וְאִמְרוֹת 

משתלשלים ממנו מטה כפעמון ורימון של כהן גדול המצלצלים תדיר בכל עת.

את כל אומץ לבי ואת חברי אני חב למלבוש. אילולא היה לי, מי היה ניגש אלי? כולם היו חושבים אותי למשוגע, עירום מסתובב ברחובות, ללא מעש, ללא מטרה, מסתתר מאחורי עצים                                                                   ואבנים שלא מעניקים לי דבר.

למעשה, אני חב את הכל למלבושי. גם את האוכל שבמזווה ובמקרר וגם את הבגדים ומכונת הכביסה החדשה שרכשתי בכסף מלא לא לפני זמן רב. את הכל, כמעט. את גופי ואת עורי ואת מאור עיניי ואת לבי ואת נשימותיי ואת אצבעות ידי איני חב למלבושי, אך מה ללבי ומה לעיני ומה לידיי ללא המלבוש? היו יושבים כאבן שאין לה הופכין.

בין מטלות הבית המונוטוניות להחריד, בין שטיפת הכלים לכביסה להעלאת האור בכל חדרי הבית, אני נזכר שכל הצניעות נועדה רק כדי להוסיף כבוד, והמלבוש, שגם אני נוהג בצניעות כשאני לובש אותו, נועד להוסיף לי כבוד, להסתיר את הבושה המתחפרת ומתפתלת כנחש ארסי על עורי החשוף. 

מתחת למלבוש אין לי עוד בגד, רק עורי לי, ואם לא היה לי מלבוש גם צניעות וגם כבוד וגם חכמה וגם אהבה לא היו לי, אלא רק בושה מכורכמת פנים.

לו רק הייתי יכול להפוך את בד המלבוש לעורי.



נכתב על ידי
אדם האחרון
"תלוי על חוט הכמיהה"
רוצה להגיב? התחבר


ארץ חדשה, אדם האחרון 7 דקות קריאה 10 ליולי
ילדת רכבת, אדם האחרון דקת קריאה
2 ליולי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש