מקדש השבילים חלק ה' ואחרון

אסא וולפסון
שישי 13 למרץ · 6 דקות קריאה

חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'

למחרת בבוקר התעוררנו עם רוח טובה ושמש. וריח טוב מאוד שהיה באוויר העשיר. כשיצאתי מהשמיכות שלי והעפתי מבט ראיתי שאנחנו נמצאים במקום גבוה, בהרים איפשהו. והמערך שלנו היה עכשיו באמת מקדש. העיגול שבמרכז היה מין פגודה יפאנית שכזו, והשבילים הובילו אל כל מיני פינות בחצר שלה. המקום שלי ליד המפל המלאכותי היה עכשיו פינת מדיטציה קטנה שנחל טבעי פיעפע לידו בין אבנים אפורות. החלק הרחב היה פינת אימונים שבה עמדו שני נזירים כחולי גלימה והתאמנו בשקט בתנועות חינניות. בפינה של רוביאס עמד עץ עתיק וחכם אדום עלים וחום גזע. רוביאס היה שרוע בין שורשיו השמנמנים, מכוסה וישן. בין השבילים היו תהומות גדולים ורחוק רחוק למטה ניתן היה לראות מתאר של כפר קטן שעמד שם ושביל קטן ומתפתל הוביל מעלה ממנו, לכאן. רחוק יותר ניתן היה לראות את פאתיה של עיר נמל לחופו של ים שממנו ראינו רק פס כחול קטן שבקושי ניתן היה להפריד אותו מקו האופק. 

רוביאס התעורר וחייך אלי. ואני חייכתי בחזרה. 

דלת הפגודה נפתחה וממנה יצאה נזירה צעירה. היא חייכה אלינו גם כן. בפיה חסרות היו כמה שיניים. ופניה נפגעו מאיזו מחלה כנראה לפני זמן רב. אבל היא קרנה מחום וטוב לב. היא הזמינה אותנו להיכנס. 

נשארנו במקום קצת יותר מחודשיים ולעולם אזכור אותם כזמן המבורך ביותר בחיי כנראה. לעלמה קראו גונקש והיא הייתה שומרת הבריכה כאן במקום הזה. הבריכה הזו עמדה במרכז הפגודה, שהייתה גדולה יותר מבפנים מכפי שנראתה. רחצנו בה פעמיים ביום רוביאס ואני. ושיערנו חזר לצבעו הטבעי. בבקרים התאמנו בחצר הקטנה ובילינו את הצהריים עד הערב בשיעורים שאותם העבירה בתחילה גונקש עד שבהדרגה למדנו גם אנחנו להעביר אותם והיא החלה להופיע פחות. 

בערב היינו נכנסים לחדר המפגשים ונועדים עם בריות שונות שבאו לכאן לתת עזרה או לחפש תשובות בעצמם. 

לא פעם היינו אומרים לגונקש (רוביאס כינה אותה ג'ניה) כמה שאנחנו שמחים שהגענו לכאן, למקורו של מקדש השבילים והיא הייתה אומרת לנו פעם אחר פעם שזה איננו המקור שלו אלא רק היבט אחד. אמיתי לא יותר או פחות מכל מופע אחר. ושלא ניקשר אליו כל כך כי הוא יעלם במוקדם או במאוחר ויתחלף, ושלא ניתן לזה לתעתע בנו או להפוך אותנו לשאננים. 

כששאלנו לגבי מונגרמיאס היא ביקשה שנתאר אותו ואז נדה בראשה בעצב ואמרה שישנן בריות שמעבירות את ימיהן בלארוב לרגע שבו אנשים נמצאים במצב מוחלש, להוריד אותן מהשביל ולמצוץ את לשד חייהן. עושה רושם שהוא פשוט איחר בכמה ימים. לו היה מדייק בתזמון שלו הוא היה מגיע לפני שהתחזקתי מספיק בכדי לעמוד מולו. רוביאס אמר שהוא היה מכווצ'ץ' אותו בכל מקרה אם הייתי חולה אבל אני חושב שהוא לא היה יכול להגן עלי אם זה היה קורה. מונגרמיאס הזה הגיע בגללי. 

במקום היו גם גיום ושרטוק, שני נזירים עדינים ושתקנים שהעבירו את זמנם באימונים ובשיעורים כמונו. הם הגיעו ממקום אחר, ממערך שבילים אחר. דומה לשלנו אבל לא בדיוק. מידי פעם היינו רואים אותם הולכים באוויר במקומות שהיו אדמה מוצקה עבור הדגם שלהם. והם אמרו לנו שגם הם רואים אותנו לפעמים באוויר וצחקו. הם לא ניסו לתאר את עולמם והניאו אותנו מלתאר את שלנו. דומה שזה היה בעיניהם לא נבון ואולי אף אסור. 

הבריכה הייתה הפלא הגדול מכולם. ולא אנסה לתאר את מה שקרה כשנכנסתי אליה. 

יום אחד לקראת סוף דצמבר, ג'ניה קראה אותנו אליה והודיעה לנו שבקרוב יחול שינוי ואנחנו עומדים לעזוב. הדבר ציער אותנו לא מעט ובלב כבד עשינו את הכנותינו. ג'ניה צחקה כשראתה אותנו מוכנים עם הציוד שלנו ופנינו הכבדות. אל תדאגו כל כך, ותזכרו את מה שאמרתי לכם. ועוד עצה קטנה. שימרו על נפשכם קלילה ולא תצטרכו להתמודד עם אתגרים יוצאי דופן. ואנחנו חייכנו ובילינו את הימים האחרונים שלנו שם בניקיון וזיכוך. 

ובדיוק בראשון לינואר, מצאנו את עצמנו בבורסה לניירות ערך עסוקה ועצבנית. השבילים שלנו משורטטים על רצפת אולם הכניסה, לא רחוק מבית הקפה הקטן שלהם. 

י.

לא נשארנו שם זמן רב. החילופים התרחשו עכשיו בקצב גבוה יותר. לאחר יומיים התעוררנו בעולם עתיק שבו המערך שלנו היה שבילים של אדמה מוצקה על ביצה מבעבעת שבה שחו לטאות גדולות. אחר כך מצאנו עצמנו בחדר בראש מגדל גבוה. הוא היה משורטט שם בגיר על הרצפה ומסביבו ישבו אנשים עטויי גלימות וחמורי סבר שזמזמו בקול עמוק ולא דיברו עימנו למרות שהיו מודעים לקיומנו. אחריהם היה בית קברות ערבי ישן ונטוש והשבילים שלנו היו הרווחים שבין הקברים הישנים. השטח המעוגל היה מעין קטקומבה מכופה חצי הרוסה. ופעם זה היה מערך מרצפות זוהרות בחושך בספינת חלל שכל צוותה ישן בהקפאה קריוגנית והיא בדרכה לאיזה יעד שלא הצלחנו להבין. מחשב הספינה התעורר לחיים ודיבר איתנו בקול עמוק, שואל על תכלית קיומו ומצטט לנו הודעה שהוצפנה בו עבורנו. הוא לא ידע את זהות המצפין. ואנחנו אמרנו שהשאלה שלו דומה לניסיון לחלק באפס. והמלצנו לו להתבונן בחללים שבין רצפי הקוד שלו (בלוויית אזהרה לשמור מכל משמר על תפקידיו בספינה). דומה שהוא קלט את העניין. בפעם אחרת אלו היו עלי כותרת של פרחים וורודים שהסתדרו להם כך כאילו במקרה בשטח חקלאי של איזה ישוב. ואחריהם היה בונקר ישן מימי מלחמת העצמאות. 

היינו מאוד שקטים עכשיו רוביאס ואני. ולא התרגשנו מאוד מהחילופים הללו. פעמיים במהלך התקופה הזו הופיעו אורחים על הדגם שלנו. אחד מהסוג הנעים ואחד מהסוג האחר. אירחנו יפה את הראשון ונפטרנו ללא צורך בפעולה כלשהי מהשני. הוא רק בא לגשש ונסוג ללא מילה כשראה אותנו מביטים בו ביציבות דוממה. בביקור השני שלנו במבוך המראות התחלפנו מדי יום בתפקיד העיוור והרואה עד שבהדרגה יכולנו שנינו להיות רואים מבלי שזה יטריד אותנו. 

י"א.

בעשרים ושלישי לפברואר הגיע עוד משבר קטן אחרון. עמדנו על מערך סלעי בזלת שניצב על איזו גבעה בודדה בארץ שלא ידענו את שמה. לא דיברנו בינינו כבר מספר ימים ואיזה מתח הלך והצטבר בנו בהדרגה בלי ששמנו לב לכך כמעט. לפתע רוביאס פצה פיו והחל לילל כמו תן. מרחוק ענו לנו זאבים ואני הצטרפתי למקהלה הלילית הזו. ומשהו התרחש שם. לפתע לא היו עוד רוביאס ואני ומערך השבילים. על גבי הצלילים הבודדים הללו בחשיכה משהו בנפשנו שוחרר, כמו מין שסתום שנפתח, ויכולתי לפתע להרגיש את ליבו של זאב אחד שישב על האדמה החשופה קילומטרים משם מכרסם עצם גדולה. ויכולתי לחוש את האדמה מתחתינו ואת השמיים ממעל. והארץ הייתה גופי. וגם רוביאס היה שם באבנים ובנחלים ובנחשי השדה וברוחות השמיים בדיוק כמוני. אבל כבר לא קראו לו רוביאס בדיוק. וגם אני כבר לא הייתי אני. וידענו באותו הרגע שאנחנו יכולים כבר לרדת בבטחה מהשבילים ודבר כבר לא יקרה לנו. אבל נשארנו בכל זאת. כי הסכמנו בינינו ורצינו לקיים את התכנית עד סופה.

 

י"ב

בעשרים ושמיני לחודש הופענו שוב על האריחים החומים בגן הציבורי. ויומיים לאחר מכן החלו האנשים לראות אותנו שוב ולדבר איתנו. בשלישי למרץ אספנו את חפצינו וארזנו אותם בתיקים שלנו, וברביעי בצהריים, לאחר חצי שעה של שתיקה נעימה משותפת ירדנו מהשבילים החומים בחזרה אל הרחוב בתל-אביב. נכנסנו למכוניתי הנאמנה ונסענו לביתו של רוביאס. בילינו יחד עוד את הערב ההוא. שתינו יחד תה וחלקנו סיגריה ואז נסעתי הביתה לבד. נכנסתי בדלת לדירה שלי וישבתי זמן רב על הספה. בחוץ החל לרדת גשם והיה לי נעים מאוד. היי, אמר רוביאס. היי, השבתי בחזרה. והלכתי להדליק את הדוד בשביל המקלחת החמה המלכותית שעמדתי לעשות לפני השינה.
 

Photo by Tianshu Liu on Unsplash


נכתב על ידי
אסא וולפסון
חמישה פירגונים ממור משרקי, מורז ברנדיס
הדף נקרא 19 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש