ארץ חדשה

אדם האחרון
שישי 10 ליולי · 7 דקות קריאה

העיר נאספת אל תוכה לעת ערב בשתיקה, בעוד בניה מתכנסים אל בתיהם ומעלים בהם אור, אומרים אלו לאלו את הברכה הטובה ביותר שאפשר לומר בזמן זה, שיהיה לילה שקט. גם צלילי הסירנות הרחוקים משרים תחושה שלווה, של הזרקת מציאות במחט תת-עורית. רק לוודא שהעולם לא נוטה על צידו לפתע, והכל גולש במורד, מתהפך ומתגלגל.

הערב יורד באותה המידה גם על הרחובות הרחוקים, אלו שאין להם מוצא, ועל השכונות המבודדות, המוקפות בכביש מעגלי עם מוצא אחד אל הכביש הראשי. איזה אדם הולך שם, בכביש מרוחק בשכונה מבודדת בעיר, ואיננו יודעים מה הוא מחפש. עיניו צופות בעורבים משוטטים על הכביש. העורבים, בעיניהם האפלות, כבר ראו הכל. הם אינם מפחדים מאדם ומחיה. כל התעופפות שלהם, תוך קרקורים וקריאות שנשמעות לאוזן מיומנת אנושיות קמעה, הם רק נסיגה טקטית, לאגור כוח לקראת המתקפה. את מי שהתקיפם, העורבים אינם שוכחים. הנקמה שלהם בו בוא תבוא.

הבחור הולך לאיטו, מכסה מבטו מהעורבים, שלא יביטו בו יותר מדי. חרוזיהם השחורים מעבירים בו צמרמורת רעה בגב. ריח האורנים מציף את אפו. ריח שכה אהב, ריח שהזכיר לו שהוא עדיין בביתו. בלי ריח של האורנים היה ריח הזרות מתבלט. עד מהרה נכנס אל בית דירות לא גבוה ולא נמוך, כה סטנדרטי עד שאם לא מכוונים בדיוק אליו, העין תפספס אותו, תראה בו חלק מהאוויר, שקוף.

הוא טיפס במדרגות אחת אחת, איננו ממהר ואיננו חושש. רוצה לתפוס את כל הרגעים האחרונים. היה לו טוב עמה, הוא משוכנע בכך. הרגשות לא יכולים להתל כל כך, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה, בייחוד שכבר יש לו מוצא.

הבחור צלצל בפעמון בדלת המוכרת ונשמע הצליל שלעולם לא ימוש מזיכרונו, נעשה מהזיכרון האינסטינקטיבי, כמו ריח או טעם מובחן מהילדות, שנשאר גם כאשר אותו הילד הוא אדם דמנטי על ערש דווי.

את הדלת פתחה אותה אחת המוכרת, לבושה בבגדים המוכרים, שלמעשה היו פיסות בד דקיקות מהודקות ברישול על הגוף, נכונות להיות מוסרות בכל רגע שתחשק בו. כך תמיד התלבשה לכבודו. אף פעם לא חשב על האחרים שהגיעו לפניו ולאחריו. מבחינתו היא הייתה הנבחרת, והוא האמין שגם היא חשה בכך כלפיו.

"הקדמת מעט היום, לא?” חייכה בשובבות והמינה אותו להיכנס אל סלונה. שם על השולחן מול הכורסה השחורה המוכרת היה ספל קפה צחור ללא עיטורים. “כן?”, שאל בהפתעה, “אפילו לא שמתי לב שהרגליים הוליכו אותי אלייך מהר כל כך".

היא צחקה, לא יודעת מה מחכה לה לאחר שיסיימו את מלאכתם הדו-שבועית, שהחלו בה לפני שנים ומאז הפכה לדידם קצת יותר ממלאכה סתם. האמת היא שגם הוא לא יודע כיצד יאמר את שעליו לומר. רק רעיון מעורפל יש בראשו, לא מגובש עדיין למילים, למשפט מסודר. הפחד הגדול ביותר שלו הוא שלא יהיה מובן לה, ורק יסבך את עצמו יותר בתיאורים נפתלים, בדיבורים על רגשות ומחשבות שלא אומרות שום דבר מלבד לו עצמו. היא תשתומם, תופתע, אבל לא תבין. רק כשלא יגיע בפעם הבאה, ובפעמים הבאות אחריה, אז תבין.

הוא סיים את הקפה, הכניס לפיו איזו עוגייה או שתיים, והקול קרא אליו מחדר השינה, ענוג ומתענג, כאילו חיכה מאז ומעולם רק לו. 

הוא לא היה תמים בדרך כלל, אך כשהגיע אליה כאילו חזר עשור או יותר לאחור. הידע שצבר מאז הפך לאבק, וכל מפגש עמה היה לו כאילו נפגש עמה בפעם הראשונה בחייו, לפני שידע משהו אחר או מישהי אחרת. וכך היה גם הפעם. הוא לא חש במוכרותו של הגוף, הכל היה בפעם הראשונה, ומרגש כאילו לא היה עוד אלא היא והוא על פני האדמה. הריכוז היה שלם, מוחלט.

כשסיימו, נאנחה היא ונאנח הוא, ונשכבו שניהם כאחד על המיטה הגדולה, שמילאה כמעט את כל החדר כולו, נאנחים, מתנשמים ומתנשפים, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שלהם. ההתרגשות והאדרנלין פעמו בעורקיהם, ולא נזכרו בכל מה שעבר עליהם ביחד.

"כמה זמן עבר מאז שהגעת אלי בפעם הראשונה, שלוש שנים?”

"כן, למעשה, היום זה יום השנה השלישי שלנו ביחד".

"ביחד. קצת הגדרה משונה, בייחוד כשאתה יודע מי אני ומה אני".

"אני יודע היטב מי את ומה את, וזה לא משנה את דעתי לגבינו".

"אל תהיה תקיף כל כך, אני בסך הכל מנסה להסביר לך את המציאות. זו הפרנסה שלי, ואני ואתה יודעים שאם לא הפרנסה הזו, גם לא היינו מכירים. היינו כמו עוד שני שכנים קרובים רחוקים שגרים באותה שכונה, ולא מכירים זה את זו עד הקבר, אולי אז היינו מתקרבים יותר בין החלקות והמצבות שמפרידות בינינו".

הוא ליטף את ראשה, “למה את נשמעת פגועה, כועסת? קרה לך משהו?”

"לא, לא, בכלל לא. לא משהו שאני יכולה להגיד בוודאות, לשים עליו את האצבע. אבל אני מרגישה תחושה נוראה, שאני לא יודעת אפילו להסביר, שמשהו מחריד עומד להתרחש, ואף אחד לא יודע מתי ולמה. גם אני לא. אבל אני יודעת בוודאות גמורה שמשהו כזה יקרה לנו. גם לי ולך".

"אני לא מבין".

"אני מודה שגם אני לא מבינה, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. כל השבוע האחרון אני מנסה למצוא הוכחות לתחושה האיומה שלי, ולא, העולם כמנהגו נוהג, ממשיך להיטלטל מצד לצד בלי כל מטרה, בלי כל סימן לסוף אלים, סוף סופי שלאחריו לא תהיה עוד התחלה".

הוא חיבק אותה, כנראה עישנה איזה עשב ריחני לפני שהגיע אליה. לפעמים היה רואה אותה מגלגלת בתוך נייר דק כמה וכמה עשבים, לא מעובדים, ממש כאילו קטפה אותם לפני רגע מן האגרטל שבכניסה. הוא לא ידע במה מדובר וגם לא רצה. התרחק ממשני התודעה וממשכיחי המעשים כמו אש. תמיד רצה לשלוט על עצמו בכל רגע. כשהיה נער פחד מן השינה, מחוסר הוודאות שלו לגבי עצמו. בעוד הוא נמצא במקום אחד, גופו במקום אחר, ומי יודע מה קורה לו כשהם נפרדים. זה למעלה וזה למטה. תמיד הבין אותה, את כל מעשיה, גם את אלה שהתרחק מהם. הבין את הרצון שלה לברוח, לנשום איזו נשימה ובה ריח שאיננו מכאן, שאיננו ריח הגברים המסתובבים תדיר בין דירתה לדירתם, בין רחובה לרחובם. היו כאלו שבאו ברכבם מהעיר הקרובה. עד אליה נשמע שמעה כאחת שאינה מכזיבה את הבאים אליה, ואת כולם מקבלת בחיוך ומכולם נפרדת בחיוך, לא משנה מה התרחש בין לבין, על המיטה הגדולה, בין הסדינים שתמיד היו מסודרים כשבאו וסתורים כשיצאו. את הכסף שקיבלה, תמיד במזומן, הייתה מחביאה במקום נסתר שאפילו הוא, שנעשה קרוב לה יותר מכולם, לא ידע וגם לא רצה לדעת.

הוא המשיך ללטף את שערה שנח מפוזר על הכרית הגדולה, הלבנה. כל המצעים היו צחורים. היא לא אהבה את הצבעים החמים שלטענתה נותנים תחושה מחניקה, של כבשן האש. המעשה שעשה עמה לא גרם לגיבוש הרעיון למילים, והוא עדיין נשאר באפלולית, מחכה להחלטה שתשים סוף לכל ההתלבטויות. הוא ידע שהוא צריך להגיד לה. הוא לא יכול לחיות עם העובדה שמצא ובכל זאת מתנהג כאילו הוא ממשיך לחפש. אבל גם לא רצה לפגוע בה. בדיוק היום, שלוש שנים מאז. דרך ארוכה עברו ביחד. היא יודעת עליו כמעט הכל וגם הוא יודע עליה את כל מה שרצתה לספר לו, והוא האמין שמדובר בכמות נכבדה של חומר על בן אדם אחד. 

"בוא נראה קצת טלוויזיה, אף אחד לא אמור להגיע בקרוב. אתה יכול להישאר כמה שתרצה".

הם עברו לסלון, היא הכינה עוד שני ספלי קפה וצלחת עוגיות מקופסה שמצאה מעל המקרר. התנצלה על איכות הקפה, שלא היה אלא קפה נמס של עלית, שמחלקים בדרך כלל בבתי חולים למאושפזים, ועל איכות העוגיות, שאפילו למאושפזים לא מחלקים כאלו. אותו לא עניינו לא הקפה ולא העוגיות, עניינה אותו היא, והיא בלבד. איך יגיד לה, אולי עכשיו, שישבו זה לצד זו על הספה, אל מול הטלוויזיה שהדיבורים הבוקעים מתוכה לא באמת מעניינים אף אחד מהם. זה הזמן המושלם. אך מה יגיד? איך יגיד? איך אפשר לסיים באבחה כזו שלוש שנים? פעם שמע שעל כל דקה שעוברת בחברת מישהו, זקוקים לשלוש דקות תמימות כדי להיפרד ולשכוח לחלוטין מאותה הדקה שעברה בחברת אותו האדם. האם יזדקק לתשע שנים תמימות כדי להיפרד ממנה לאחר שלוש שנים ששהה עמה, וגם כשלא שהה עמה, חשב עליה כל העת?

"אני רוצה להגיד לך משהו", ניסה שקולו, שנשבר פתאום, יעלה מעל קולות הטלוויזיה המלהגים מעל לראשם. בפעם הראשונה היא לא שמעה, הייתה מרוכזת מדי בנאמר. אך המשפט שיצא מפיו, גם אם לא הביא לתוצאה הרצויה, נתן לו ביטחון, וסוף סוף הרעיון התגבש לכדי מילים שאפשר להשתמש בהן.

"אני רוצה להגיד לך משהו, אניטה".

היא הסתובבה אליו, בעיניה מבט שואל, לא צפוי. לפתע נדמו לו אישוניה לחרוזים השחורים התקועים בראשי העורבים. מה שהם רואים מבעד לאותם חרוזים לא נשכח מהם. הם זוכרים הכל, ולא נותנים לדבר לעבור ללא תגובה, ללא נקמה.

"רציתי לספר לך, אניטה, שמצאתי מישהי".

"שהיא לא אני, אתה מתכוון, נכון?”, היא נשמעה מבולבלת. בראשו קולות הטלוויזיה התנמכו כל כך עד שנעשו לשקט מעורר מבוכה בין משפט לתגובה.

"כן, מישהי חדשה, שאוהבת אותי ואני אוהב אותה".

"ידעתי שהקשר הזה לא יוכל להימשך יותר מדי זמן. והוא באמת נמשך יותר מדי זמן. תהיתי מתי תגיע אלי עם הבשורה הזו. אני שמחה שמצאת מישהי יותר טובה ממני, שיכולה להציע לך יותר ממה שאני הייתי יכולה לדמיין שיש לי ושיהיה לי", קולה ניסה להישאר יציב למרות גלי הרגש שתקפו אותה במהירות של סערה.

הוא רצה לחבק אותה, אך לא ידע כיצד זה יתקבל, לאחר הבשורה שהטיל לחלל האוויר. הוא היה חייב לעשות זאת, גם אם יעברו עשרים או שלושים שנה עד שישכח שהייתה לו מישהי בשם אניטה, הוא היה חייב להתחיל מיום אחד, משעה אחת, מעשר דקות של ישיבה מול הטלוויזיה, עד שיצא אל אוויר החוץ, נושם סוף סוף אויר אחר, אוויר העולה מאדמה חדשה, המתחדשת לאחר ירידת הגשמים.



נכתב על ידי
אדם האחרון
"תלוי על חוט הכמיהה"
רוצה להגיב? התחבר


ארץ חדשה, אדם האחרון 7 דקות קריאה 10 ליולי
ילדת רכבת, אדם האחרון דקת קריאה
2 ליולי
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש