בני ברק

סופר סתם
שישי 10 ליולי · 6 דקות קריאה

"אתה עדיין אוהב אותי ?" היא שאלה. הסתכלה עליו במין מבט כזה ושתקה .הוא לא החזיר לה מבט,כבר לא יכל, מעך את הסיגריה וביד רועדת הוציא את הארנק , שלף שטר של 200 שקל , זרק אותו על השולחן ויצא בטריקת דלת. ואז יצא החוצה לשוטט, נותן לרגליים שלו להוביל אותו החוצה , רחוק משם.

איך זה קרה? שאל את עצמו, שהאהבה הזאת שהייתה בינינו כל כך הרבה שנים הפכה פתאום בלי להרגיש למין שנאה כזאת שלא ניתן לתאר במילים. ג'יפה שחורה , קורונתית כזו שלא ניתן להיפטר ממנה לא ביריקה ולא בהקאה. 

זה לא שקרה משהו מיוחד בעשרים השנים האלו מאז שהכירו , לא הייתה בגידה ולא מאהב או מאהבת, אולי זה היה הרגע שבו נולד הבן הראשון שלהם אולי היה זה כשהבת הקטנה שלהם נולדה וחיסלה להם את הזוגיות שהחלה כבר קודם להתדרדר והפכה אותה למתה באופן מוחלט וסופי. ואולי זה לא זה, אולי זה היה פשוט כי ככל שעברו השנים היא התחילה להיות יותר ויותר דומה לאמא שלה, ואת אמא שלה הוא אף פעם לא סבל.

הוא היה צריך לשים לב לזה מוקדם יותר, איך מיד אחרי הלידה התחילה קצת להשתגע, לבדוק את מד הטמפרטורה בחדר של התינוק כל שלוש שעות לראות שהיא עדיין עשרים וארבע מעלות, ובשמונה וחצי ליפול על הספה בסלון מול מקלט הטלוויזיה צופה בחדשות. כך עשרים שנה אחרי, מצא את עצמו עם בת זוג , שותפה לדירה, אם ילדיו הבוגרים שברוב חוכמתם פיתחו להם חיים נפרדים שאינם כוללים אותו ואותה. 

הלך לו ברחוב, סובב בשכונה שהיא ביתו כבר כל כך הרבה זמן, תריסים, מרפסות, דודי שמש, טיח מתקלף, תריסים, מרפסות, דודי שמש, טיח מתקלף, תריסים, מרפסות דודי שמש וחם. חם ולח, והוא בכלל לא שם לב באיזה רחוב הוא נמצא , מולו חולפים אנשים חוזרים מהעבודה בשעת ערביים, עיניהם עייפות, מובסים. בדרכם לריבוע הבטון הזה שמרחף באוויר בקומה שלישית בלי מעלית שהם קוראים לו בית.

לפתע עלתה בו תחושת מחנק, הרגיש מועקה בחזה ונשען על עמוד חשמל עוצר לרגע לנשום עמוק ולהירגע. הוא הזיע והיה לו חם והוא היה חייב מזגן אבל הכל היה סגור בגלל הקורונה, עד שראה מונית עוברת והושיט לה יד. "לאן אתה צריך ?" שאל הנהג. "קניון איילון" הוא ענה, נכנס והתיישב. "אז מה אתה אומר על כל עניין הקורונה?". האמת שלא היה לו כל כך מה להגיד, בהתחלה אצלו במחלקה הוא היה פוגש את אלו שחטפו חזק, אלה שהיה נראה שממש עוד קצת יתפגרו וישארו עם צלקות בריאות וטראומה לכל החיים. והיו גם העצמאים האלו שהגיע בשתיים לפנות בוקר עם התקפי חרדה בטוחים שהם הולכים למות ואחרי ששוחררו הביתה לא היה ברור לו עם הם מרגישים הקלה לחזור לחייהם או אולי אפילו עול גדול יותר כשהם יודעים שאין למה.

"מה יש להגיד, נקווה שיעבור מהר...אכפת לך שאני אקצר ואעבור דרך בני ברק? נראה שיש פקק בששת הימים" . "מה שבא לך", ענה לנהג, "מה שבא לך". המונית נסעה באיטיות חולפת בסמטאות הצרות, מלאות באנשים, אשפה בכל מקום, כאילו פועלי הנקיון של העירייה החליטו לפסוח על המקום הזה לתמיד. "תאמין לי", אמר הנהג, "מי צריך לעבוד..לך לישיבה ואתה מסודר..אף אחד היום כבר לא לוקח מוניות, אנשים פוחדים מהקורונה או פשוט מרוששים".

"חשבתי כבר למכור את המונית, אין כל כך מה לעשות אתה יודע. אל תראה אותי ככה פעם עבדתי בהייטק עד שזה פשוט היה בלתי נסב. לא יכולתי לשבת מול מחשב עם האוזניות נותן לשעות לעבור בלי שיקרה כלום. היום אני במונית כל היום כי אני פשוט צריך קצת לראות ולדבר עם אנשים..שכחתי כבר מה זה" הביט בו במראה וראה מבט שהכיר רק אצל עצמו.

"הבעיה היא שאין בזה פרנסה אתה יודע. אנשים לוקחים מונית ורואים את המונה רץ, בטוחים שאני מיליונר , אבל רוב היום אני נוסע ריק ואז ההוצאות על הדלק והמוסך, בסוף לא נשאר כלום .... ומה אתה עושה? אתה נראה גם כמו איש הייטק"

"לא", ענה לו, אני רופא. "ואללה" אמר הנהג, "בטח עכשיו היה לך המון עבודה עם כל העניין הזה של קורונה... אתם גיבורים תאמין לי. " 
"אני לא כזה גיבור" , הוא אמר לו, "אני מנתח כירורג ובתקופה הזאת רוב הניתוחים בוטלו בגלל שצריכים את המכונות הנשמה. האמת היא שאני עובד במדיקל סנטר והם החליטו להוציא אותי לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, אולי אני גם אתחיל תיכף לעבוד כנהג מונית כדי לשלם חשבונות " נהג מונית צחק. "בטח! אתם כולכם חושבים את עצמכם חכמים גדולים. בוא תבלה איתי משמרת לילה אחת ונראה אם תרצה להמשיך להיות נהג" הם צחקו ביחד ואז חזרו לשתוק.

"אתה יודע מה?" הוא אמר לנהג, "תוריד אותי פה". הלך בסמטאות, במקום שהיה לו זר ומוזר כמו כוכב אחר מוזר אבל גם קצת מוכר. ותוך כדי שוטטות נזכר בחנה. כשהיה ילד היה הולך לדירתה שהייתה בקומה מעליו. הוא גר אז בבית רב קומתי בשכונה חילונית רגילה. חנה שהייתה בגילו גרה אז עם הוריה החרדים בקומה מעל. אף פעם לא הבין איך נקלעו דווקא לבנין הזה בניין חילוני רגיל. אבל כילד זה לא ממש עניין אותו כי הוא אהב לשחק עם חנה קלאס ומחבואים בחצר וגם להסתכל עליה מציירת. הכי הוא אהב לעלות לדירה שלהם כדי לקרוא ספרים מהספריה של ההורים שלה, אבל יותר ממה שאהב ספרים אהב אותה, בלי שסיפר לאף אחד אפילו לא לה.

עד היום הוא זוכר את שערה הבלונדיני הארוך והחלק. וכשהיה בן 13 חגגו לו ההורים בר מצווה ומייד אחרי הטקס בבית הכנסת רץ לביתה כדי לספר לה שהוא כבר גדול, גבר. דפק על הדלת ואביה פתח את הדלת "אתה לא יכול לראות את חנה יותר אף פעם, אתה כבר לא ילד" הוא אמר, "אם תבוא לפה שוב אומר להוריך" וסגר את הדלת. הוא ירד למטה, אבל לא סיפר את זה לאף אחד אף פעם, אף פעם. ומאז לא ראה אותה, לא בחצר, לא בחדר המדרגות ואפילו לא כשירד לזרוק את הזבל.

עכשיו הוא פה משוטט בבני ברק, ובזמן שנזכר רגליו הובילו אותו מבלי שיידע לאן עד שמצא עצמו בקניון איילון נכנס לשתות קפה ברולדין וראה כמו אותה, כמו במעשה כשפים, בפעם הראשונה מאז. אותו שיער בלונדיני או שאולי זו פאה? איתה חמישה ילדים ותינוק בעגלה. היא הלכה מולו ולא שמה לב עד שפתאום מבטיהם נפגשו. קפואים. לא זזים לזמן שהיה קצר אבל הרגיש נצחי. הם עמדו באמצע הקניון העמוס מביטים אחד בשני, על פניהם מסכת קורונה, אך עיניהם משוחחות, חודרות, עורגות. "אמא בואי" צעקה הילדה "פנחס רץ קדימה" . חנה עמדה ולא זזה "אמא !" הילדה באה ומשכה לאימה בשמלה. בוחנת אותו לרגע ורצה לחפש את פנחס.

הוא בלע את הרוק ואמר, "איפה היית כל השנים ?" הוא שאל אותה, גבר זר בקניון של חילונים. אבל היא ידעה בדיוק מי הוא, היא זכרה. "בבני ברק" היא ענתה. היא החלה להזיז את העגלה בחוסר נוחות ,רוצה להישאר כאן לתמיד אבל גם לזוז לחפש את פנחס. ובסוף היא זזה, הביטה בו בפעם האחרונה והוא ידע שהוא לא יראה אותה יותר לעולם.

בלילה ישן לבדו במיטה וחלם שהוא שוב ילד . חלם שהוא עומד עם חנה בסלון ביתה מלא בספרי הקודש, על הקיר היו תלויות פאות וגם תמונות של ילדים, שלה וגם שלו. חנה הזמינה אותו לחדר האמבטיה הוא ידע שזה אסור אבל הלך אחריה .היא ביקשה ממנו לעצום את עיניו כשפקח אותן היא הסיטה את וילון האמבט ואז לפני שהביט, התעורר והבין שכל עוד לא יתקן את המזגן בחמסין הזה הוא ימשיך לחלום את החלומות המציקים האלו שהוא מכיר כל כך הרבה זמן. חלומות שמגיעים אליו כמו מעטפה סגורה מהלא מודע. מתנה שאף פעם לא רצה לפתוח.

Photo by Annie Spratt on Unsplash


נכתב על ידי
סופר סתם
רוצה להגיב? התחבר

מעולה.
דור כלב כתב לפני 5 ימים


ספטמבר, סופר סתם דקת קריאה 25 לספטמבר 2019
אוגוסט, סופר סתם דקת קריאה 16 לאוגוסט 2019
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש