דברים שמעוררים בי השראה

איתי שקד
רביעי 30 לדצמבר, 2020 · 3 דקות קריאה

שני דברים שמעוררים בי השראה: העיר והטבע.

 

העיר.

אני אוהב את העיר וכל מה שקורה בה. אני אוהב לגור בעיר. אני אוהב את השכונה שלי פלורנטין שבדרום ההיפסטרי. אני אוהב את ההמולה, את האופנועים, אני אוהב את האופניים החשמליות והמכוניות הדוהרות. אני אוהב את הברים, אני אוהב את המסעדות. אני אוהב לנסוע על האופנוע שלי ברחבי העיר מצד לצד ולעצור בחוף הים ביום של שמש. אני אוהב לראות את השקיעות הארוכות על החוף ואחר כך לנסוע לטוני וספה בדיזנגוף פינת ירמיהו ולשתות פפסי מקס עם הפיצה הרותחת. פעם נורא אהבתי ללכת לסרטים. עד היום, לפעמים, אני הולך לסרטים אירופאים בקולנוע לב ואוהב לעשות סיבוב בדיזנגוף סנטר כשהוא כמעט כולו סגור. אני אוהב את דוכן המגזינים שבקומה השניה. יש להם מגזינים של אופנה אבל גם הרבה קומיקס. ואני מאד אוהב קומיקס. לפעמים אני נתקע שעות בחנות קומיקאזה. כשגרתי פעם במילאנו בכל פינה בעיר היה דוכן של עיתונים עם הרבה עיתונים, הרבה מגזינים וקומיקס. המון קומיקס. באיטלקית, באנגלית. בכלל, בכל הערים הגדולות שהייתי בהן, כמו לונדון, ברצלונה, לוס אנג'לס, ניו יורק, אמסטרדם ורומא, תמיד הייתי מסתובב ברחובות ומחפש חנויות קומיקס. היום אני מחפש את החנויות האלה באינטרנט. אבל אז, אהבתי לשוטט עם מפה ולמצוא בנפתולי העיר את חנויות הקומיקס השובבות. נהגתי לחטט במדפים ובדוכנים העמוסים ואהבתי למצוא חוברות של דברים חדשים, ציורים וסיפורים, שאני לא מכיר בכלל, או כאלה, שלא הייתי חושב לצייר אותם בעצמי. בכלל, 'קומיקס', זאת אמנות מקורית ומרובת מימדים, שמרתקת אותי חושית, רגשית ואינטלקטואלית. אהבתי לשבת בבתי קפה בכיכרות וברחובות שאני לא מכיר, על כוס קפה בבוקר או מיץ סחוט בצהריים, ולפתוח את העטיפות של חוברות הקומיקס החדשות ולקרוא בהן. אהבתי לעשות בדיוק אותו הדבר גם עם מגזינים של אופנה, מגזינים אלטרנטיביים ופליירים צבעוניים של מסיבות ומועדונים, שהייתי אוסף בברים ובחנויות. היום כבר לא מדפיסים יותר כלום. הכל ברשת ובסמארטפונים. כשהייתי צעיר יותר אהבתי להסתובב גם סתם ככה ברחובות של הערים הגדולות שביקרתי בהן. הייתי מטייל שעות ברכבת התחתית ובתחבורה הציבורית עם מפה ומוסיקה באוזניות ללא מטרה, מלבד אולי לראות את העיר בנסיעה. היום, כאמור, הכל מרושת ומאורגן באפליקציות, ודי ברור איך מגיעים לכל מקום ופינה. אין יותר את הההרפתקאה של ללכת לאיבוד בערפל מסתורי של נפתולי כרך זר, אפל ואינסופי.

 

הטבע.

היום אני צריך לנסוע במיוחד מחוץ לעיר, כדי להגיע לטבע. זה נדיר שאני עוזב את העיר בסוף השבוע כדי לנסוע לטייל, אבל כשזה קורה החויה היא תמיד משמעותית. הטבע באיזור שגדלתי בו, איזור תל השומר שבמרכז הארץ, תמיד יהיה משמעותי בשבילי. זה איזור טבעי בשולי המטרופולין של גוש דן, שהיו בו פרדסים נרחבים ושדות גדולים, אבל היום הוא כבר בנוי ברובו. הוא תחום בין בר אילן בצפון, רמת גן במערב ורמת אפעל בדרום. במזרח קרית אונו. באמצע היו השכונה שבה גדלתי, קרית קרניצי המטופחת, כפר אזר הציורי וביניהם השדות. כשהייתי צעיר יותר, אהבתי ללכת אחר הצהריים לשדה הגדול שמתחת לבית שלי לראות את השקיעה. הייתי מחכה עד שהשמש היתה נעלמת ושומע איך בדיוק באותו רגע הציפורים משתתקות ומתחיל החושך. אהבתי את המרחבים של הטבע החופשי, את היופי של העצים והצמחיה, את השלווה של המרחב. נהגתי לטייל בשבילים שבשולי השדה, שם ביצבצו הגגות האדומים של כפר אזר, ואהבתי לטייל בין הערוגות הארוכות שלאורך השדה. הוא למעשה היה מורכב מכמה איזורים, שהיו פעם כמה פרדסים שונים, ולכן בכל איזור היתה צמחיה אחרת. הייתי קורא לשדה הזה 'המאה ה-19', מכוון שהוא העלה בי דמיונות של מוסיקה קלאסית מאירופה, עורר בי את קסם סיפורי הילדים של אוסקר וויילד, הזכיר לי את ציורי הטבע המוקדמים של ואן גוך, מילה ופיסארו, ובכלל, בשעות השקיעה הצבעוניות של ימי הקיץ הארוכים היה במרחבים של השדה משהו מאד אימפרסיוניסטי. היו שותלים בו כל חצי שנה בוטנים וכל חצי שנה שניה תפוחי אדמה. בתור ילד נהגתי לפעמים לחפור באדמה הבוצית ולהוציא מתוכה תפוחי אדמה גדולים או בוטנים בקליפתם ולהביא אותם הביתה, אל אימי המופתעת. אני חושב שכבר כמה שנים טובות, לא חפרתי עם ידי באדמה. אולי בעצם כן, בעציץ התבלינים הגדול שניסיתי פעם לגדל במרפסת של הדירה שלי, בקצה פלורנטין.



נכתב על ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא תשע פעמים
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש