רזולוציה

המהנדס
רביעי 20 לינואר · 7 דקות קריאה

רֶזוֹלוּצְיָה - הגדרה

1. החלטה, הכרעה.
2. באופטיקה (הפרדה). כושרו של מכשיר להפריד בין בני עצמים קרובים כדי שתיווצר תמונה חדה.
3. במוזיקה (פריקה), שחרור המתח הרגשי שנוצר בצירוף צלילים (חוסר צורה הרמונית) והמעבר ממנו להרמוניה.
4. (בפסיכותרפיה) פשרה, יכולת לשלוט בדחפים ובתשוקות.
5. (בצילום) המרחק בין אלמנטים המרכיבים תמונה בתצוגה על מסך או בהדפסה.

***

“אמא.”

“פחד.”

“אסוציאציה מעניינת.” העיר הפסיכולוג לאחר רגע של מחשבה. לא אמרתי דבר בתגובה. “למה אתה חושב שאמרת את זה?” הוא שאל, וכך הבנתי שסיימנו את המשחק.
“אני לא יודע” אמרתי, “אולי בגלל איזו שיחה שהייתה לנו לאחרונה.”
“מה היה בשיחה?”
“סתם משהו שטותי. אין לזה שום חשיבות.”
“ובכל זאת?”
נשפתי בכבדות.

אני זוכר שהסתכלתי על עצמי במראה. הייתי שיכור מספיק כדי שהשתקפותי תרגיש כמעט זרה לי, ושהרצפה תזוז מתחת לרגלי. נאלצתי לאחוז בכיור כדי שלא אחליק. הטחתי בעצמי אישומים אחד אחרי השני. אמרתי דברים קשים.

לאחר מכן, דימטרי הוכיח את המשפט הארגודי. לפיו, בתנאים מסויימים, אם שרשרת מרקוב ארוכה מספיק, אין שוב חשיבות לאורכה.

במשיכות מכחול חזקות שמאמצות את המעודן שבשריריה, רשת הנוירונים הלכה וציירה את עצמה לתוך מערך המשתנים הבינאריים.

הפסיכולוג הינהן מבלי לומר דבר. אולי בעצם אמר ושכחתי מאז.

הזיכרון הזה היה כפיקסל בודד בתוך מערך הזיכרון שלי. סיטואציה שלמה, עם חץ זמן שנמתח מהעבר אל העתיד בחוויה הסובייקטיבית של הנוכחים בה, נדחסה לתא אחד שחוויתי כאובייקט בודד, כמחשבה יצוקה אחת. קפואה.

***

גפיי קפאו בזמן שהמתנתי לה. זה עמד להיות הדייט השני שלי בשנתיים האחרונות. חשתי את ההתרגשות והלחץ צצים, מנסים להפריע לי להגשים חלק ממני שלא קיבל ביטוי זמן רב מידי.

לבסוף היא הגיחה מחדר המדרגות. לגופה ז’קט ג’ינס ומכנסיים צמודים. התפלאתי שהסכימה להפגש לאחר שהכרנו בישיבה עם אנדריי ויוסי לפני כמה ימים, הרי הייתה מעט גבוהה ממני, ומכוערת או נואשת בוודאות לא הייתה. התחבקנו קצרות, ולאחר החלפת דברי נימוסין התקדמו אל אחד מהברים השכונתיים.

גיא ישב לצידי, משחק עם הפרמטרים השונים, זורק ניחושים אבל מנסה להראות כאילו הוא מבין. שנינו מנסים להפיק את הרשת הטובה, כזאת שתדע לסווג את התווים שנרשמו בכתב יד תחת התווית הנכונה.

הערב התקדם יפה על אף חששותי. לגמנו מכוסות הבירה הגבוהות וניהלנו שיחה קולחת על הצבא ועל חברים משותפים. למרות שלא היה לי את הנסיון, ידעתי שאני צריך לגעת, אבל לא ידעתי איך.

ישבתי אז מול החלון הרחב בסלון ובידי כוס ויסקי מפנקת שאף אחד לא יכול לאסור עלי בדירתי השכורה. מבעד לחלון השקיפו עלי מבני מגורים אחרים, משובצים בחלונות גם כן, כפיקסלים כהים קטנים על גבי הדמיה מלבנית. חלקם מוארים, חלקם חשוכים.

לאחר בדיחה כזאת או אחרת, נראה לי הלצה על חשבון קצין ששנינו הכרנו, רגלי החליקה בטעות, ממש בצורה פרוידיאנית, על רגלה. חיוכה הרחב השתנה, והתפתח לנשיכה של השפה התחתונה, אבל עם הגומות במתיחה. היא ניסתה להחזיר לי, ובעטה קלות ברגלי חזרה. ניסתה להשתובב.

גופי ביעבע מבפנים, כאילו לחצתי בטעות על מתג של מתקדמים. היא אהבה שעשיתי את זה. היא רצתה שאגע בה.

באותה הרצאה דימטרי הכריז שהוא הולך ללמד אותנו את אחד המשפטים החשובים ביותר במתמטיקה. באמצע ההרצאה, לאחר שהתחמם מהעמל הכרוך בהוכחה מתמטית, הסיר מעצמו את הסווצ’רט.

באותו ערב לא ביצעתי אף מהלך מעבר לאותה החלקה מקרית. זאת לא הייתה הפעם הראשונה. הלוואי והיה לי תירוץ טוב מספיק, כזה שישכנע את המאזין האקראי שיש הגיון כלשהו בחוסר הפעולה. לעיתים גם הייתי נושא בליבי תפילה אל הכלום שמאזין, מבקש שיהיה בזה קצת יותר רציונאליות. קצת יותר ממה שאני מסוגל להבין.

לאחר שימים חלפו, ולאחר מספר שיחות עבשות, בדרכי אל פגישתנו השניה, התקשרה לבטל בתואנת שיעורי בית דחופים. הסתכלתי סביבי ברחוב הריק, לא יודע מה לענות. הרגשתי מגוחך מתמיד. כעסתי שהעזתי בכלל לדמיין. אמרתי “בסדר” או משהו בסגנון, מתחיל לחשוב מה אוכל להגיד לשותף ולחברות שלו מהלימודים שראו אותי מתגנדר ויוצא לפגוש בחורה.

צריך עוד כמה שכבות.

***

דמיטרי לא היה מרצה טוב במיוחד. הוא הבין את החומר היטב, והקרין על הסטודנטים מן הילת חוכמת חיים גברית שלא פגשת לעיתים קרובות, אבל הוא לא היה מרצה טוב. משהו באופן שבו הרכיב את המשפטים, גרם לו להשמע מרוחק. לא מעוניין ולא מעניין.

עד אותו סמסטר לא ידעתי להעריך במציאות חיי עד כמה לגילו ומעמדו של גבר עשויה להיות השפעה אמיתית על אישה. למדתי זאת מגלית, כשפעם הסבה את תשומת ליבי לכך שכל הבנות מריירות עליו.

ישבתי שם ודמיינתי שיום אחד אעסוק בתחום החם של מדעי הנתונים, שאהיה מאלה שנמצאית בחזית. שעוסקים בתחום הסקסי של הבינה המלאכותית. והנה זה סוף סוף התחיל לקרות, במקלט של הפקולטה, כמעט נטול החלונות, מואר בפלורסנט המלאכותי שעשה לי צרבת, מנסה לאלתר פתרונות חסרי בסיס לבעיות שאף אחד בעולם עדיין לא ניסח.

“מה? על מה את מדברת?” התפלאתי, ובראשי הרצתי שוב את התמונה של דימטרי. בערך בן ארבעים וחמש ואולי אפילו חמישים, שיערו לבן קצוץ, עורו כבר לא רענן כשל גבר צעיר. נזכרתי במבטאו הכבד, בהבעתו הרוסית האופיינית, מן קרירות מרוחקת ששייכת למקום וזמן אחרים. בתגובה היא פשוט אמרה: “ראית את הגוף שלו?” וחייכה חיוך שובב.

בתחילת השיעור דימטרי הכריז שהוא הולך ללמד אותנו את אחד המשפטים החשובים ביותר במתמטיקה. באמצע ההרצאה, לאחר שהתחמם מהעמל הכרוך בהוכחה מתמטית, הסיר מעצמו את הסווצ’רט. באופן אוטומטי, משורתי האחרונה בכיתה, בחנתי את כל הבנות שישבו בשורה הראשונה. מבטתיהן התגמנטו אליו ומיד החלו להתלחשש. אפילו הבחנתי באחת מהן מחייכת לחברתה חיוך רחב. זרקתי הצצה מהירה אל דמיטרי, שבזמן זה הסתובב חזרה לגרד את הלוח בעזרת אותיות יווניות, ואכן נוכחתי לדעת שעבור גבר בגילו היה שמור היטב. שריריו מוצקים וכתפיו רחבות. אמנם היה אדם מבוגר אבל הפיגורה הייתה צעירה.

היא הייתה מגיעה כאשר הייתי לבד בדירה.

לאחר מכן, דימטרי הוכיח את המשפט הארגודי. לפיו, בתנאים מסויימים, אם שרשרת מרקוב, אשר מדמה תהליך כלשהו בעולם, ארוכה מספיק, אין שום חשיבות לאורכה. זה לא משנה באילו מצבים עברה, או כמה פעמים. כדי להעריך איפה נהיה ברגע הבא, צריך להתייחס אך ורק המצב הנוכחי. כל השרשרת לא רלוונטית למעט המקום שבו אנו כעת. הסטטיסטיקה, שמנסה בסך הכל למפות חוקיות כלשהי בטבעו האקראי של העולם, הצליחה לייצר תובנה שפרצה ללא שום התרעה מעבר למה שהתרגלתי אליו.

הדבר היחיד שחשוב הוא לא מה התהליך המדויק שעברת, אלא איפה אתה עכשיו.

המשכתי להרהר אודות המסקנה, שוכח לרגע מהמרצה דמיטרי ושריריו החזקים.

“ובכל זאת?”
נשפתי בכבדות. 
“לפני שטסתי לגאורגיה הראתי לאמא איך להתניע את הרכב, כדי שתעשה את זה כל כמה ימים שהמצבר לא ימות. התיישבנו ברכב, היא במושב הנהג ואני לצידה. כאשר ישבה מהזווית של הנהג, עם כל החיישנים, החצים והמכוונים מולה, אולי הכה בה כמה זה לא טריויאלי לנהוג? כמה מידע אתה קולט שם ממושב הנהג וצריך להתחשב בו כדי לא להרוג את עצמך? כל מה שהיה זה שהיא הביטה על זה ואז אמרה ‘וואי, הודי, איך אתה לא מפחד לנהוג’? אז אני מנחש שזה משם? אני לא יודע באמת.”

הפסיכולוג הינהן מבלי לומר דבר.

***
אני וגיא הרצנו כמה טסטים נוספים. רשת הנוירונים סיווגה את התווים, קיבלה החלטה על החלטות, מסיקה בדרכים שלנו בני האדם לא היו ברורות. חשבתי על כל השאלות שיש לאחרים, והעסיקו גם אותי לפעמים. מקבלת החלטות? הבינה המלאכותית יכולה לחשוב? אילו היו יודעים כמה מעט אנחנו מבינים. המרצה גימגם חצי מהזמן, ניסה להתגאות בכך שהכלים עובדים ולאף אחד אין מושג למה. אולי גם ההחלטות שלנו נראות כך מהצד. מבוססות חישובים על בסיס ידע קודם, מוטות לחלוטין, וחסרות כל הוכחה לכך שהאובייקט היה מסוגל בכלל לקבל אותן. אולי גם אנחנו לא כל כך תבוניים במבט צלול.

לפעמים חזרתי ועקבתי אחריה ברשת החברתית. בודק אם פגשה מישהו אחר שאיתו היה לה את החיבור. שנגע בה גם אחרי, לא בטעות. הייתי בוחן בקפדנות את כל קימורי גופה.

***

שישי בערב, אחד מיני רבים, אני יושב מול החלון הרחב בסלון ובידי כוס ויסקי מפנקת שאף אחד לא יכול לאסור עלי בדירתי השכורה. לאחר מספר לגימות חשתי את המשקה מעוות את תפיסתי, מלביש מן צנצנת דמיונית על ראשי כך שהכל נראה קצת אחר, מעורבב אך ברור. התמונה איבדה מעט מהחדות שלה, המחשבות נהיו איטיות יותר, מעט ספוגיות ורכות בצדדים. חשתי את הצריבה והתחושה הנעימה, אשר החליפו את הכאב העמום שאליו התרגלתי. התחושה הזאת הייתה תוקפת אותי לעיתים כאשר הייתי מביט מהחלון, כאשר הייתי לבד בדירה. במרוצת הזמן למדתי לתייג תחושה זאת בתור ניכור.

מבעד לחלון השקיפו עלי מבני מגורים אחרים, משובצים בחלונות גם כן, כפיקסלים כהים קטנים על גבי הדמיה מלבנית. חלקם מוארים, חלקם חשוכים. אם הייתי מנסה למקד את מבטי השיכור, הייתי מסוגל אפילו להבחין במעט פרטים מזהים בחלקם. שידה או חתיכה מארון, היו כמה שבהם נכח אדם באמצע עיסוק כזה או אחר. פעם בזמן ישיבה מול החלון צפיתי באישה צעירה מודדת חולצות. לעיתים כאשר הבאתי ביד, נזכרתי בגופה הרזה, ובחזייתה השחורה, צצים וחולפים על פני ריבוע ההצצה, מדגמנים משהו מול מראה. את ראשה לא זכיתי לראות מעולם, החלון היה קטן מידי.

גלשתי במבטי על גבי הזגוגיות, נזכר שוב בגביעי שדיה של האלמונית, צובט את עצמי על כך שאני פה ולא במועדון או מסיבה מנסה לאסוף בחורה. לבד בעיר העצומה הזאת ולבד בחיים עצמם. שנאתי את זה ואת עצמי על כך שאני יושב לבד בשישי בערב ומשתכר. התרוממתי מהכיסא והלכתי לשירותים. אני זוכר שהסתכלתי על עצמי במראה. הייתי שיכור מספיק כדי שהשתקפותי תרגיש כמעט זרה לי, ושהרצפה תזוז מתחת לרגלי. נאלצתי לאחוז בכיור כדי שלא אחליק. אני זוכר שדיברתי עם עצמי במראה. הטחתי בעצמי אישומים אחד אחרי השני, אמרתי דברים קשים. כנראה שהזכרתי לעצמי שאני אפס מאופס. פחדן. פתטי.

הטלתי את גופי על המיטה, וניסיתי לנחם את עצמי בעזרת מרקמו הקטיפתי של האריג. מחר יהיה טוב יותר. מחר אחשוב על הצעד הבא.



נכתב על ידי
המהנדס
https://textengineer.wixsite.com/telescreen
רוצה להגיב? התחבר

הסיפור הזה פשוט מעולה.
דור כלב כתב לפני 3 חודשים

כתיבה עם מיקוד וטשטוש, בדיוק ברזולוציה הנכונה.
מור משרקי כתבה לפני 3 חודשים

הצלחת להעביר את בליל הרגשות והתחושות.. הייתי שמחה לקרוא את ההמשך..
יעל כתבה לפני 4 חודשים

סיפור מצוין, מעביר הרבה רגשות
טלית כתבה לפני 4 חודשים


דקונסטרוקציה, המהנדס 4 דקות קריאה
7 לנובמבר 2019
האקזיסטנציאליסט, המהנדס 24 דקות קריאה 1 לנובמבר 2019
הסיפור האסור, המהנדס 20 דקות קריאה 28 לאוקטובר 2019
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש