חוזר ונשנה

מורן לוי מוזס
חמישי 21 לינואר · 7 דקות קריאה

הפוסטר של AC/DC עוד תלוי ליד הארון, כאילו כלום לא השתנה. גם המיטה אותה מיטה, ברוחב מטר ועשרים, רק שעכשיו יש עליה מצעי פשתן עם פרחים בסגול. ואפילו הספרים על המדף נשארו כמעט זהים, אבל אני מבחין שמישהו לקח את הכרך האמצעי של שר הטבעות ופער חלל בין שני האחרים.

"יש לךָ מגבת נקייה באמבטיה", אמא שלי אומרת מפתח הדלת. אני רואה שהיא מקפידה לעמוד בדיוק על הסף – עוד צעד ותפלוש לי לתוך המרחב, פחות צעד ותפקיר אותי להסתדר עם הכול לבדי.

"היא תלויה על הוו", אמא שלי מוסיפה ומתנדנדת קצת במקום.

"מי תלויה"?

"המגבת. הנקייה. אתה כבר תראה". 

ואז היא מסתובבת והולכת. לא רחוק מדי, כנראה רק למטבח, אבל אני משתוקק לקרוא לה. לבקש שתבוא ותעמוד שם עוד קצת, על הקו הדק שמפריד בין הבית שלה לבין החדר שחזר להיות שלי. 

*

התעקשתי שענת לא תדע שאני פה. מבחינתה אני ישן בבית מלון עכשיו, וממשיך לכלות את הכסף כמו שרק אני יודע. כן, אני מעדיף שהיא תקרא לי בזבזן, תכעס שאני לא חושב על העתיד של הבנות, תצחק עליי שאני חי משקיות בוטנים שאני מוצא במיני-בר – רק שלא תדע שחזרתי לגור אצל ההורים. כלומר אצל אמא. ושאני שוכב עכשיו על אותה המיטה שבה היא ואני שכבנו בפעם הראשונה.

היינו חיילים כשזה קרה. בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה בכלל, אבל בשבילה לא. תמיד הייתה צעד אחד לפניי. היא גם השתחררה שנה קודם, וסיימה את התואר מהר יותר, ומצאה עבודה רצינית בזמן שאני עדיין ברמנתי. וכך זה המשיך – היא הבשילה הרבה לפניי לרעיון של חתונה וילדים למשל, הציעה שנקנה בית כשאני עוד חיפשתי דירות שכורות, ואפילו על הגירושים היא הייתה הראשונה לחשוב. 

היא לא העלתה את זה באמצע ריב או תוך כדי צעקות, וזה מה שהכי כאב. אם הייתה משחילה את זה בין משפט כעוס אחד לאחר אז אולי הייתי יכול, לפחות לכמה ימים, לחשוב שהיא לא מתכוונת לזה. אבל לא. היא הציעה שנצא למסעדה, ונתלבש יפה, ונזמין גם ראשונה וגם עיקרית. וככה, עם מרלו ביד, היא אמרה: "אני רוצה להתגרש".

*

צדקתי. אמא שלי באמת הלכה למטבח. גם עם דלת סגורה אני מצליח להריח את הבצל מיטגן ואת החצילים נאפים. זה רק עניין של דקות, שעה לכל היותר, עד שתיקרא לי לבוא. בפעם הראשונה שתצעק אני לא אענה לה. בפעם השנייה אני אומר "עוד כמה דקות". בפעם השלישית היא כבר תדפוק על הדלת ותגיד: "חבל, זה מתקרר", ואז תנמיך מעט את הידית אבל לא תפתח.

במשך שנים הייתי מאלץ אותה לבוא לקרוא לי ככה, ארוחה אחר ארוחה. לפעמים גם הייתי מעמיד פני ישן עד שהיא הייתה מעבירה עליי מגבת מטבח רטובה. לא יודע למה עשיתי את זה, ועם זאת ברור לי שזה יקרה שוב הערב, ואולי ממש בקרוב כי הבצל כבר מעלה ריח מוכן. 

*

אהבתי לבשל. אני כנראה עדיין אוהב, פשוט כבר כמה זמן שלא יצא לי לעשות את זה. אחרי שענת אמרה שהיא רוצה להתגרש, המשכנו לגור ביחד עוד כמעט חודשיים. זה היה מין סידור מנומס שכזה, מלא התחשבות. אני מניח שיכולתי להמשיך לבשל בתקופה הזאת. למעשה, היו כמה פעמים שכבר הוצאתי מחבת, הנחתי סיר על כיריים, חיפשתי מרית – אבל מסיבה כזאת או אחרת הבישול תמיד נמנע. כמו בשבת ההיא, שהכנתי תערובת לפנקייקים, ובסוף זרקתי את כולה לפח. אמרתי לעצמי שזה כי אין סירופ מייפל, אבל אני חושב שזה קרה אחרי שראיתי את ענת והבנות מכורבלות בסלון עם שמיכה שהספיקה בדיוק לשלושתן.

כשהחודשיים עמדו להסתיים, ענת לקחה את הילדות שלי להורים שלה כדי לתת לי פנאי לארוז. שבוע שלם הבית עמד ריק לרשותי, וגם בזמן הזה יכולתי לבשל. ערב אחד באמת קניתי מצרכים ללזניה, אבל רק סידרתי אותם יפה בארון, והכנתי טוסט עם גבינה מלוחה. 

*

אני מסיים לאכול ומציע לשטוף כלים, אבל אמא שלי מבטלת אותי בתנועת יד וניגשת לכיור בעצמה. הרבה שנים היא חלמה על מדיח. הייתה מזכירה את זה כל כמה ימים, ואומרת דברים כמו "לשושי זה שינה את החיים". אחר כך התחילה לתעד את השעות שהיא מבזבזת על שטיפת כלים ביד, רק כדי להוכיח את אבא שלי על כל הדברים שהייתה יכולה לעשות בזמן הזה. אבל אותו זה לא שכנע. רק חשב על המקום שהמדיח יתפוס, ועל המים שהוא יצרוך, ועל הכתמים העכורים שיותיר בשולי הכוסות. 

אחותי ואני ניסינו להתערב לטובתה, אפילו מצאנו דגמים קטנים שיכולים להיכנס למזווה עם קצת ארגון מחדש, אבל כלום לא עזר. היא המשיכה לדרוש והוא המשיך להתנגד, ושוב לדרוש ושוב להתנגד ושוב. ככה עד שהוא נפטר, ומאז לא שמענו על מדיח יותר.

*

אני הייתי מפרגן לענת על הכול, אולי על יותר מדי. ואני לא מדבר רק על דברים שהיא הייתה קונה, או על בתי קפה שהיא הייתה פוקדת – גם הייתי מפרגן לה לצאת לבד לחופשה. לפחות פעם בשנה היא הייתה נוסעת ככה, לפחות לשלושה ימים. המדבר היה המקום המועדף עליה, אבל לפעמים היא נסעה דווקא לצפון. או לפראג. או לעיירה קטנה באיטליה. רק דבר אחד היה קבוע בחופשות שלה – כולן היו בלעדיי.

כשנמצאים בתהליך של גירושים, כל נקודה בחיים הופכת לדגל אדום. לסימן. לאות שהיה שם תמיד ורק אנחנו לא הבחנו. וגם החופשות האלה, בראייה לאחור, הן נראות כמו פתק עם רמז שבחרתי לא לפתוח. 

*

אני יוצא מהמקלחת ולוקח את המגבת שהושארה לי על המתלה. היא בצבע אדום דהוי, כזה שמעיד על עודף כביסות, והשם של אחותי רקום עליה באותיות כתב מסולסלות. ליאת. ה-ל' כמעט יוצאת מגבולות המגבת, ה-ת' נמרחת עד לקצה השני. מחר אדאג למגבת אחרת, אני מחליט. גדולה יותר, דהויה פחות, בלי שם שמתפתל בין הסיבים. 

מבעד לחדר הרחצה, אמא שלי מבררת אם היו מספיק מים. אני עונה לה שכן, אבל האמת היא שלא. המים נעשו קרים דקה לפני הזמן, והייתי זקוק לדקה הזאת. 

*

המקלחות של הבנות תמיד היו התפקיד של ענת. ככה זה היה מאז שהן נולדו ועד שלמדו להתקלח בעצמן. זה לא שלא רציתי לקחת חלק, היא פשוט חששה שלא אדע לווסת את הטמפרטורה, או לא אחזיק אותן כמו שצריך, או לא אשגיח והן יטבעו אל מותן. היו לה הרבה פחדים כאלה, ולא רק סביב מקלחות. אם הייתי נשאר איתן לבד בבית, הייתה בודקת שאכלו. אם ירדנו לגינה, חיפשה חבלות. אם הסעתי אותן לגן, הייתה מתקשרת לוודא שאף אחת לא נשכחה במכונית נעולה.

ושוב אני קולט דגלים. אדומים. שחורים. עם גולגולת לבנה במרכזם. איפה הם היו קודם? עבור מי התנופפו? ואיך זה שלא ראיתי את זה בא?

*

אני חוזר לחדר ומופתע מחדש מהמצעים הפרחוניים. אמא שלי קנתה אותם כדי שיהיה לבנות על מה לישון כשהן באות להתארח, אבל יכול להיות שהיא קנתה גם סט לבן של אחותי. מחר אני אשאל אותה, ואבקש מגבת אחרת, ואבדוק אם היא זוכרת מי לקח את "שר הטבעות – שני הצריחים". 

אבל כל זה יהיה מחר. בינתיים אני נכנס למיטה ושולח יד למנורת הצד. הנורה נדלקת בהבהובים ומיד נכבית, כאילו חיכתה לנוכחותי כדי לשרוף את עצמה. אבל אני לא מתעצבן, להפך. החושך מאפשר לי לראות את התקרה זוהרת אליי בעשרות כוכבים קטנים. אבא שלי לא היה מוכן להדביק אותם בשבילי וטען שגבר צריך לדעת לעלות על סולם, אבל הוא כן עמד והשגיח בזמן שאני טיפסתי שלב-שלב.

את כל החטיבה והתיכון הם האירו לי, הכוכבים האלה, ואז ענת הגיעה וצחקה עליהם. גם על הפוסטר אמרה שאני צריך לוותר, ועל כמה מהחולצות בארון. כמעט בכל ביקור הייתה מוצאת עוד פריט שניתן לסלק, ואז שואלת: "למה אתה לא מעצב מחדש את החדר? למה אתה לא עובר למרתף? למה אתה לא עוזב את הבית ודי"?

עזבתי רק אחרי שהיא הציעה שנעבור לגור ביחד. כשאני חושב על זה עכשיו, היא אף פעם לא אמרה שהיא רוצה שנעבור, רק חזרה שוב ושוב על אותו הטיעון: "נו, הגיע הזמן". 

אני מרים את השמיכה לכיוון החזה, ונזכר איך ניסיתי לבנות את העגלה הגדולה על התקרה. ביד אחת החזקתי שרטוט שמצאתי באנציקלופדית אביב, וביד השנייה הדבקתי כוכבים. כל כך השתדלתי לדייק שכמעט נפלתי מהסולם. אבא שלי כעס עליי, אמא שלי נבהלה ושנים מאוחר יותר ענת אמרה שהעגלה בכלל לא נראית ככה. אבל עכשיו, כשאני מביט בתקרה, אני שמח שלפחות ניסיתי.

*

לשמוח. אתה צריך לשמוח; זה מה שאנשים אומרים לי. אתה צריך לשמוח שהיא לא הלכה עם גבר אחר. אבל האמת היא שזה רק מעציב אותי. התאהבויות קורות, אין הרבה מה לעשות בעניין, ויש ריגושים שרק זר יכול לעורר. אז אם היא הייתה מוצאת מישהו, הייתי יכול להבין; ויותר מזה, הייתי יכול להאשים – אותה, אותו, את החיבור שנוצר ביניהם. אבל היא לא מצאה אף אחד. קמה ועזבה בלי שום זוגיות באופק. העדיפה להיות לבד, רק לא להיות איתי. 

*

השמיכה כבר מגיעה לי עד לסנטר, ואני שומע את אמא שלי מדליקה את הטלוויזיה. בטח שוב לא מצליחה להירדם. אני צועק שתנמיך אבל היא לא שומעת. וצועק שוב, אבל היא רק מגבירה. אז אני נותן מכה למיטה וקם והולך לסלון, ורואה אותה מצונפת ליד הכרית השקועה. כבר שנתיים שאבא שלי לא יושב שם, ובכל זאת – שקע.

"למה אתה ער?", אמא שלי מניחה את השלט ושואלת. 

היא נראית לי כל כך קטנה פתאום, בפיג'מת הצמר ובגרביים העבים. וכפות הרגליים שלה, הן בקושי מגיעות לרצפה.

"מה העניין?", היא שואלת שוב, וגם הקול שלה נשמע לי זעיר מכפי שהיה. "זה הווליום? הוא גבוה"? 

"לא", אני משיב ומתיישב לצדה. "רק רציתי לדעת במה את צופה".



נכתב על ידי
מורן לוי מוזס
רוצה להגיב? התחבר

פשוט מקסים .. סיפור נפלא ♥️
Shiran Vorman-levi כתב לפני 9 ימים

סיפור מקסים!
Sarit Halevi כתב לפני 14 ימים

ספור נפלא. נהנתי מאוד לקרוא אותו.
Bilha Levi כתב לפני 14 ימים

סיפור מדהים. אהבתי.
Adi Levy כתב לפני 14 ימים

סיפור מעולה.
דור כלב כתב לפני 19 ימים

יפה.. פשוט יפה..
יעל כתבה לפני בערך חודש אחד



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש