שאריות

דורון
רביעי 7 ליולי · 2 דקות קריאה

צנזורה עצמית היא אולי הצורה הגרועה ביותר של השחתה עצמית.


העולם פסק מלכת.


לא, לא העולם, רק היא.
לייתר דיוק, היא רצה במקום.
נראה שחוקי העולם נשברו והיא לא מצליחה לתקן, אולי אף לעולם לא תצליח. בזמנו היה לה כלכך הרבה להגיד, לצעוק, לצרוח - על איך הוא העז לעשות את זה, ואיך זה קרה לה פתאום, ולמה דווקא לה?
אבל גם היא יודעת שזה פשוט כבר לא משנה. 

מאז המקרה ההוא היא לא מצליחה להשתחרר. האדמה רעדה מתחת לרגליה באותו יום, אמנם לא נשמטה לגמרי, אבל הצליחה להפילה אפיים ארצה. ואיכשהו בכל הדבר הזה, איפשהו, היא איבדה משהו, לא ברור מה. אולי תמימות נעורים? או האמונה באחר? אולי פשוט איבדה אותו? 

עכשיו, היא בעיקר עייפה. משוטטת בהילוך אקראי בין הסלון למטבח למרפסת. יוצאת. נכנסת להשתין. יוצאת שוב, מדליקה סיגריה,
סופרת את השניות החמקמקות האלו של מנוחה בין שאיפה לנשיפה לשאיפה. השניות האלו בהן היא לרגע שוכחת שהיא לא יכולה לסבול את עצמה.
אימון באוטורטרוספקטיבה רעילה.
ואחרכך עוד סיגריה. נלחמת, שוב, בפיתוי לסיגריה שלישית.
נכנסת. חוזרת למטבח, ומשם לסלון. פותחת הודעות, הולכת לקניות, חוזרת, יושבת, אוכלת, קמה, יוצאת, עומדת, נכנסת, חוזרת, שוב הולכת.

עדיין באותם 50 מטרים רבועים + מרפסת, צופה לפארק, מחיר כולל ועד.

צפוף לה.


ככל שהיא נמשכת אתה מאבד יותר ויותר מעצמך. עד אשר שכחת מי אתה, מאין באתה, ולאן אתה הולך.
אחרי מספיק זמן, אין הבדל בין זה לבין דמנציה.


ומה איתו? הוא שם. איתה. לכאורה לא אבוד - עובד. 
עובד על עצמו בעיקר. בודה סיפורים איך "ברור שהיא בסדר", ו"שזה לא היה רק אשמתו". הוא יודע שזה סיפורים. הוא גם יודע שהוא זה ששבר אותה, והוא לא יודע איך לתקן. הוא יודע כלכך הרבה דברים... אבל לא כיצד לתקן אותה. את הדברים שהוא אמר שם בלילה ההוא ואת הסמים שהוא עישן אז הוא הדיח באסלה, הסתובב, נעל את הדלת ואת המפתח זרק לים. 

הוא יודע שהוא פה היום בגללה. 
אז הוא עובד. ושותק. 
בדיעבד הוא יודע שהוא היה צריך ללכת. אבל זו החולשה שלו, הפחד להשלים ולסיים, בהרבה מובנים החולשה הזו היא הוא. 
גם היא החולשה שלו, היא גם אבן השתיה שלו.
אז הוא עובד. ועושה כל מה שהוא יכול כדי שהם יעבדו
ומחכה. 

ושותק. 
הוא נשבע לשתוק.


ואחרי מספיק זמן, אתה שוכח איך זה התחיל. אתה מתנתק מכבלי העולם הזה, אבל בלי הכנפיים, או המשקולות, אינך אלא אוויר. מסתובב - מתערבל, חסר תחושה, בציפה מושלמת היכן שלא תהיה. נסחף לאן שהרוח לוקחת.  אפילו חור למלא אין בך. אתה לא "תופס נפח". אתה הוא הוא הנפח שממלא את הכל, עד כדי מחנק. אוויר לא יכול לברוח מעצמו, הוא תמיד מוקף באוויר.



נכתב על ידי
דורון
נעלם. ייתכן ונמצא.
שני פירגונים מיעל, מורז ברנדיס
הדף נקרא 11 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.
הרשמה או כניסה עם שם וסיסמה
דלג