שערי בבל

אני עומד מול שערי בבל.

רוח נוכריה הקפיאה לי את האף,

ואני, עומד משותק.

לא בגלל הקור,

דווקא כשקר לי אני לא מפסיק לרעוד.

אבל אני בבבל עומד משותק.

כי זה המקום,

זה השער

והעיר גדולה ויפה,

חיה עירנית ותוססת בתוך איזה חלום

אחר ורחוק.

שריון המרצפות והאספלט שלה

הומה בהמון המתגלגל בין העצים

קודרי גזע ויפי צמרת.

ולמעלה הכל מגדלים ואורות

ועיטורי זהב שמסתחררים סביב סביב,

בהרמוניה שיכורה של כח ויופי, 

עבר עתיד והווה.

ואני מרגיש כמו איזה חפץ מוזיאוני עתיק מתוארך פחמנית שהתעורר לחיים

מתרדמת ההיסטוריה.

כמו משה מנדלסון בשער הבהמות,

כמו יוסף בבית פוטיפר.

עכברון קטן וזר מול שיאי התפארת,

מוכה קסם של עולם אחר,

של זיכרון לא שלי.

וזה חייב להיות המקום,

הנה מדרגות אבן אכולות,

הנה משקוף,

הנה ידית.

ואני עומד בשערי בבל

והדלת נעולה.

נכתב על-ידי
נגד אנוש
הדף נקרא 76 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי