זה כל הסיפור...

לזכרו של מוחמד דרבוקה.

לילה, דייריה הארעיים של הדיונה כבר הלכו לישון, כמה נרות עוד מנצנצים פה ושם מחושות בודדות והים מלחשששש, מחשש את עצמו אל החוף בעדינות לאה, שוב ושוב.
בסיני יש קצב אחר... 

יום עמוס זה היה, בכלום.
הכלום הזה לפעמים מעייף, ממסטל.
על יד קנקן התה בבית הקפה, נשארנו שרועים על הכריות ואחד על השני, ראש על בטן או ירך, מסטולים מעייפות ועוד.. רק מוחמד, ערן, אורלי ואני לשיחת לילה מתרפקת, על כלום, ענייני רוח וחול (תרתי משמע).

"הייתה פה איזה ג`ינג`ית היום" משוויץ מוחמד, מצייר באוויר זוג שדיים מפוארות, "שרצתה אותי, ככה אמרה לא התביישה בכלל, שאלה אותי למה אני לא בא לשבת איתה,  אמרתי לה : נבגש בערב, 
אבל באתי לכאן, שכחתי ת`עבודה ושכחתי  ממנה"

"ואללה מוחמד?" אני שואלת , "ג`ינג`ית כזאת?" אני ממחזרת את השדיים באוויר, מקצינה תפאורה להדגשת הפואנטה, "וויתרת עליה? מה קרה, הזדקנת?" 

הוא צוחק "מה אני אגיד לך" הוא אומר "חברים זה חברים, יותר שווה מעוד כמה גרושים בכיס ואלף כוסיות"

"תגיד מוחמד,  זה נכון שהבדואים מסתכלים על תיירים 
כאילו הם או כִּיס אוֹ כּוּס?"

מוחמד נשנק לרגע מהבוטות של שאלתי, מביט בי חושב קצת ואומר: " ואללה... " הוא לואט את המילה השנייה שאמרתי, בביישנות, ואחר כך פורץ בצחוק גדול,  "ואלה את... איך את תמיד יודעת לשים בקצת מילים את כל הסיבור".

"אז אם זה כל הסיפור, מוחמד", אני אומרת לו, "מה אתה עושה פה עכשיו?"

 "כוס זה צרות"  הוא אומר  "וכיס..." הוא עוצר רגע לחשוב ...ואני כבר יודעת שהוא בונה משפט חכם ופשוט: "אם יש לך גרוש בכיס, כל היום היד שלך שם בשביל לבדוק אם זה עוד שם,  יותר שקט בראש שאין כלום, חוץ מזה... מה משנה בדואי, יהודי? חברים זה חברים, שבאים חברים אני שוכח הכל... ואלה זה באמת כל הסיבור" הוא מחייך ומגלגל עוד ג`ויינט...

ברגע ההוא, מרוב סמיכות, אפילו בסכין חנטריש, אפשר היה לחתוך את האהבה שהייתה באוויר לפרוסות דקיקות ...