חגיגה

שיבואו הנמלים, שיבואו.
שיבואו גם הזבובים והזבובונים והיתושים,
נו, שיבואו.
ויבואו גם כבר הנחשים והנמיות והתנים.
שיבואו כולם, שיבוא המבול.
נו, מה כבר אכפת לי.

אז שיבואו הנמלים, שייכנסו למקרר,
שיעלו לי על השטיח והשולחן.
שיעלו לי על הרגליים,                 ישחקו לי "הדגל בגב".
שיבואו כבר גם הזבובים,               יחוגו חגיגה עליי.
על העין, על האף.
שיחגגו, יהנו מהשאריות מהחגיגה של היתושים.
שיהנו, מה רע לי.

אולי הם פה פשוט בשביל לנקות את כל הזבל
שאני כבר לא יודע שיש לי.
אולי זו פשוט החגיגה הגדולה של החיים:
מיני יצורים ויצורונים קטנים כגדולים
מעורבבים לשתי וערב רב,
קולטים ופולטים, זוללים ומפרישים בתנועה תמידית ושלל ריחות.
ליד, מתחת, מעל, בתוך.
באריג מלוכלך ואמיתי להחריד.
מזוהם בצורה טהורה כל כך.

אז שיבואו הנמלים והזבובים והיתושים, 
ירקדו כולם סביבי "הורה חרקייה".
שיבוא האבק, אני יכול לנקות.
אני יכול לעשות השקעה מינימלית
בקצת רעל נמלים זול ליד הדלת.
לנקות את השאריות, לאטום את הפתחים,
לא להשאיר סדק, לא להשאיר כלום.
הלו, זו חגיגה פרטית. אני וכל מה ששלי.
ויהיה לי עולם קטן, עולם קטן שלי.
עולם נטול נמלים.