שיעורי-בית: שיחה עם ניצול\ת-שואה

[סבתא, אני מפעילה את ההקלטה, בסדר?]

בסדר, בסדר, תפעילי, תקליטי… אבל, את יודעת, אותי אין צורך להקליט, אצלי כלום לא הולך לאיבוד, בראש שלי, יש שם את הכל, כמו יומן, כמו ספר, כמו סרט. אני הרבה שנים רק שמרתי וזכרתי, אגרתי זיכרונות. סבא שלך, אפילו שהרבה לא היינו ביחד, בוודאי מאז שהוא שש-עשרה, אתו לא דיברתי, לא סיפרתי, גם לא עם אחיו, שהיה ילד של אימא… תראי, היינו עסוקים, פרנסה, פרנסה, אוכל, בגדים… הקיום שלנו בארץ-ישראל, זה היה העיקר. אבל אחרי שאימא שלך נולדה, ואח שלה, אז, פתאום, כאילו נפתחה לי הדלת והתחלתי לספר… בטח ובטח כשאת הגעת, הנינה הבכורה.
והיה עוד עניין, מאד חשוב. התחלנו לשמוע מה קרה ליהודים שנשארו בפולין, או בגרמניה, בכלל באירופה, כל מה שהיה במחנות, כל השואה הזאת. אנחנו, כשחזרנו לפולין מאוזבקיסטאן, בארבעים ושש, עוד חשבנו למצוא את אימא ואבא שלי, ואח שלי, וגם את המשפחה של סבא שלמה. לא הבנו את גודל האסון עד שהתחלנו לשמוע סיפורים, תיאורים. פגשנו שאריות. איך אומרים? שארים, טוב, פגשנו אחד ששמע מהשני שפגש איזה שלישי… ככה הבנו מה שקרה, הבנו שהכל אחר, שונה. כבר לא נפגוש את החיים ההם, כי, ככה אז אמרו, צריך להגיד תודה שבכלל חיים.
ובארץ-ישראל, גם במחנה-עולים בפרדס-חנה, וגם אחר-כך, ב"מיפדה", פגשנו אנשים כמו אברם ומירקה אשתו, ואריקה, וציפקה, ומינה… כולם היו במחנות, ניצלו במזל או בטעות… לחלקם קראו לא-נורמלים… טרגדיות!…
אז התחלתי לחשוב שאולי, אם הם זה השואה, אז אולי אנחנו לא…
ועוד משהו שקרה בארץ-ישראל, בעשר, אולי בעשרים השנים הראשונות. הייתה אטמוספירה לא בעד השואה. היו כאלה שאמרו, למה לא באתם קודם? למה לא התנגדתם? אתם קצת אשמים!… היו כאלה שאמרו, תראו, זה לא הזמן לספר, עכשיו מקימים מדינה, יש כאן מטרה חשובה… אז שתקנו, בלילות בכינו וצעקנו… וביום שתקנו.
אני לא יכולה להסביר, וגם זה לא קל להבין, מה שאני ואחותי, נערות בסך-הכל, הרגשנו. איך אפשר להעלות על הדעת, בעיקר כשאנחנו כמוך, בגילך. עלינו לרכבת כשכולם דיברו שהגרמנים בדרך אלינו. אולי אפשר היה לחשוב שזה כמו שיוצאים לטיול של בית-ספר, שנוסע למזרח, לרוסיה. ומה קורה בסוף של הטיולים מבית-ספר? אפילו אם היה רע, או קשה, או משעמם… בבית מחכה לך אימא, עם ארוחת-ערב ומקלחת וחיבוק. אבל אנחנו, מהטיול שלנו לא חזרנו וגם לא היה למי לחזור. כשיצאה הרכבת מהתחנה כולם היו שמחים, שסוף-סוף… אני זוכרת את המבט שלי על אימא, מנגבת את הדמעות, נפנוף ביד… ואחותי אפילו לא חשבה על זה כי היא הייתה עם החברים מהתנועה… האם אפשר היה לחשוב, לנחש, שזאת הפעם האחרונה? שזה יהיה הזיכרון האחרון?!
ומה עברנו עד שהגענו לאוזבקיסטאן, שתי הילדות בלי אף אחד, פעם ראשונה בחיים? אפשר לתאר הפצצות? את מרגישה כמו, איך קוראים למקום שנסעתם לאימוני-גדנ"ע? מטבח? אה, מטווח, כן. ככה מרגישים. קודם הפציצו את הרכבת, כל הדרך. אחר-כך ברוסיה, באיצטדיון הכדורגל שהיה מחנה הפליטים שלנו. פתאום המטוסים הגרמנים מפציצים וכשהכל נגמר מפנים את הגופות וממשיכים הלאה.
או רעב. אפשר להסביר רעב? את מכירה יום-כיפור, שמתחיל בארוחה גדולה ונגמר בארוחה גדולה. אבל אצלנו, כשברחנו מהקולחוז הראשון, שבוע-ימים אכלנו שני צנימים, שתי פרוסות, לחם יבש שהיא טיגנה לנו, שיחזיק מעמד… או באנייה או הסירה, השד יודע מה זה היה, כשגל גדול השפריץ עלינו והיינו רטובות לגמרי ואי-אפשר להחליף כי אין עוד בגדים, אז מצצנו את שולי-הבגד, את הרטיבות המלוחה מהמים של הים, כמו ארוחה…
והיו גם הדברים האלה, שהיום קוראים להם "מעשים מוגנים", איך? כן, מגונים. בכל המקומות והדרכים, נגיעות, צביטות, במקומות… את מבינה, שאסור. הייתי מושכת את השמלה שלי, לכסות מה שאפשר, עד שהיא נקרעה. והמחלות, במה לא חליתי? אני כבר לא מדברת על השנה שהייתי משותקת, מהבטן למטה, אולי בגלל החלב, שלא היה מפוסטר, ששתיתי, שם, בכפר, היכן שהתחבאנו, ישר מהשדיים של העיזים.
אבל גם פה, בארץ-ישראל, היה זמן שחשבתי שלא מגיע לי, שהם סבלו יותר, מתו יותר, אז אם זה ככה, הם השואה ואילו אנחנו… אנחנו, מה אנחנו, אנחנו סתם, תסלחי לי בבקשה, אני אגיד לך בשקט באוזן, סתם אכלנו חרא!
עליתי לרכבת ילדה, אפילו לא בדיוק ידעתי כמה זמן עבר, אבל אלו היו שש שנים, בערך, שש שנים, שהתהפך לי העולם, שנשארתי רק עם אחותי, שאין בית, אין עיר, אין אח, שאין הורים, בעיקר, מבחינתי, אין אימא, שהייתה כל עולמי!
את מבינה אותי?
בגלל זה אני אומרת שאני לא צריכה את המספר הזה, על היד, כדי לא לשכוח מה עברתי, כי כל רגע, כל מכה, כל דמעה, הכל חרוט בנשמה שלי כמו המספר הזה.
וכאן, בארץ-ישראל שלנו, נתנו לי עוד מכה כי גם המדינה שלי לא הסכימה שאני נחשבת לניצולת-שואה, כן, הרבה שנים זה היה ככה. אולי המדינה שלי חשבה שמה שהיה לנו שם, ברוסיה ובאוזבקיסטאן, זה היה כמו קייטנה… אני לא יודעת, אולי צודקת, המדינה שלי ואולי אנחנו לא, אבל אם זה ככה והיא צודקת, אז, נינתי המתוקה, שיעורי-הבית שלך לא יהיו טובים כי יצא שלא עשית שיחה עם מישהו מהשואה…

נכתב על-ידי
איציק [יצחק מיכאל] ליסמן
גמלאי, נולדתי בישראל ב- 4.4.51, תושב חולון
הדף נקרא 35 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי