לי זה לא יקרה

"לי זה לא יקרה", זה מה שחשבתי. אני במצב טוב למדי, יותר מאשר אזרחים רבים אחרים ולא האמנתי שאגיע למקום כזה אז גם נשארתי שאנן לאורך זמן.
המשכתי להגיע לבית הקפה השכונתי ולגהץ את האשראי מבלי לבדוק חיובים בכלל. הבועה התל אביבית התפשטה לעוד מקומות ואני התגלגלתי בתוכה קדימה ואחורה, מה שגרם לי להסתחרר ולא לעצור. 

 

יכולתי לבקש ממנו כסף, אבל זה היה מוצא אחרון מבחינתי. מי שבחר לא להיות חלק מחיי לא זכאי לפריווילגיה של לעזור לי ולהרגיש טוב עם עצמו. הוא עזב כשהייתי בן שנתיים. אחרי שנתיים שהכרתי את המראה, ההרגשה והריח שלו הוא נעלם. אומרים שזה משפיע, שזה מייצר חרדת נטישה וקושי בפרידות. אין לי שום קושי להיפרד, אני חותך וביי. תוך דקה כבר לא זוכר מי האדם הזה ומה הוא היה בשבילי. אז תגידו לי אתם? נראה לכם שזה השפיע עליי? 

 

בחודש הראשון עוד החזקתי מעמד, היו קצת חסכונות, נכנסה המשכורת הקודמת לפני החל"ת ולא הבנתי שזה יתדרדר עוד. בחודש השני כבר הייתי במינוס ובחודש השלישי כבר ניקיתי חדרי מדרגות. שתבינו, אין לי שום דבר נגד עבודות ניקיון, אני מאוד מעריך מי שמסוגל לעשות את זה אבל עבורי זה קשה. בעיקר פיזית אבל אולי גם קצת ריגשית. האמת שזה כסף טוב, זה מציל אותי אבל משאיר אותי תמידית במינוס קטן. אני מרגיש שאני כל הזמן בדילמה האם לעבור דירה, האם המצב יימשך, איך להרוויח עוד.

 

הייתי מחפש יוזמות ורעיונות באינטרנט כדי להתפרנס עוד טיפה וכל 100 ₪ נוספים שנכנסו לי לחשבון הרגיעו אותי לחמש דקות עד שהחרדה חזרה. מעולם לא הייתי ככה אבל פתאום הרגשתי שאני נחנק והבנתי את כותרות המחאה של העובדות הסוציאליות. אני נחנק ואין מי שינשים אותי, אין מי שיתייחס אליי, אין מי שיסייע לי. 

 

חברים נסעו בינתיים לצימרים בצפון, ניצלו את ימי החופש ונפשו. אני לא יכולתי לחלום על זה. כל לילה הייתי הולך לישון ומשתגע מהמחשבות- איך זה יכול להיות שאדם צעיר, משכיל, בעל חזון וחלומות יגיע למקום כזה? איך זה יכול להיות שהעולם נותן לזה לקרות? 
הפסקתי לקנות דברים באינטרנט, החלתי להזמין קניות אוכל מרחוק כדי לא להתפתות, הפסקתי לעשן וצמצמתי את השטויות שאני קונה כדי לא להיסחף ולהגדיל את המינוס. 

 

בניקיון הכרתי בחור צעיר בגילי שגם הוא הבין שהצורך בניקיון לא נעלם ויכול לסייע לו לעבור את התקופה הזאת בקלות. היינו יושבים ביחד בהפסקות יזומות, הוא היה מגלגל לי סיגריה שלו והיינו מדברים על חוסר הצדק המשווע הזה ועל המקום שאנחנו נמצאים בו.
יום אחד הוא אמר לי: "תשמע, זה נכון שהגענו למקום כזה שלא מפתח אותנו ושמעולם לא חשבנו שנגיע אליו, אבל איך יכולנו להרגיש את המציאות הזאת בלי לחוות אותה באמת? כמה קל להילחם מלמעלה ולהמשיך לגהץ את האשראי בלי היסוס. נכון שזה מקום חרא אבל גם בתוך החרא הזה אנחנו ברי מזל". האמת שלא הבנתי באותו רגע למה הוא התכוון. הרגשתי שהוא מתייפייף ולא היה לי כוח להתעמק. 

 

 

בינתיים חזרתי לעבודה והתייצבתי, רגשית וכלכלית. אבל שם הייתי רואה כל פעם את המנקה והתביישתי להסתכל לו בעיניים. פתאום הרגשתי שהפקרתי אותו, שחזרתי לחיים האמיתיים שלי והשארתי את החיים האמיתיים של כולם מאחור. פעם בשבוע הייתי מחכה שכולם ילכו ומנקה במקומו. השארתי לו פתק אנונימי שידע שאין צורך לעשות אבק או שירותים כי כבר עשיתי ושייהנה מהזמן שהתפנה לו. הנחתי שזה לא משפר את איכות חייו בצורה דרסטית, שהוא בתוך החרא כך או כך. אבל היה לי חשוב לא לשכוח איך זה מרגיש. היה לי חשוב להבין שזה כן קורה, זה קורה לכולם.

נכתב על-ידי
לוטם בוקס
הדף נקרא 46 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי