צרות בשגרירות

ביום שלישי פורסמה בעיתון "פרופיל גבוה" כתבה שהגדירה את הקרע בעם כ'גרוע ביותר אי פעם'. מקבלי ההחלטות לקחו את העניין באופן אישי, ולאחר חשבון נפש ארוך, הבינו פה אחד שהבעיה היא ללא ספק בהסברה, ואמנם המשיכו לדבוק בעמדתם גם לאחר שהסבירו להם שוב את הבעיה שעל סדר היום. ההסברה, זה הכל! מצב הדברים לא ברור לשני הצדדים, לכן הם לא מסכימים, וכעת הכל בהיסטריה כי הם לא מבינים שזו רק בעיה של הסברה, פשוט כי לא הסבירו להם.
מקבלי ההחלטות היו זריזים לקבל החלטות ואף ליישם אותן. גדי פזינזון וצבי שטיק, שניים משגריריה המובחרים ביותר של ישראל, הוקפצו בטיסת בזק ארצה, ואכן כעבור לא יותר מארבע שעות שעברו כהרף עין וחמישה עשר חודשים לאחר מכן, הם כבר איישו את כל המשרות בשגרירות ישראל הראשונה בישראל. בדומה לשאר השגרירויות, השגרירות החדשה מוקמה ברחוב הירקון, בניין אחד בלבד משגרירות שוויץ הראשונה בישראל. 

גדי וצבי לא בזבזו זמן והחלו במלאכה מיד לאחר שהחזירו בנימוס לשכיניהם החדשים את מארז השוקולדים השוויצרים שהם הביאו להם לחנוכת הבית. גדי ביקש, ויש שיגדו שבצדק, החזר כספי באותו השווי על מנת לקנות תוצרים מקומיים במקום, שכן בתור שגרירים זו הדוגמא שהם מוכרחים לשמש. השגריר השוויצרי נאלץ לשלם מכיסו היות והשוקולדים היו מלאכת מחשבת - עבודת יד של ידיד קרוב מבאזל ולהחזירם לא הייתה אופצייה, מה גם שאילולי היה נאמר לו אחרת הוא היה מוכן להישבע שלפחות מחלק מהשוקולדים נטעם ביס אחד.

לאחר מכן עלו השניים על הגג כדי לתלות את דגל ישראל. לאחר שראו את חתיכת הבד מתנוססת תקפה את צבי התרגשות פטריוטית שכמעט ודרדרה אותו לדמעות. אך גדי לא היה לגמרי מרוצה.
"מה העניין גדי? זה לא מרגש בענייך?"
"זה כן, פשוט... תראה" גדי הצביע לעבר הבניין השכן, שכמו שגרירותם, גם הוא היה בנוי משלוש קומות בטון מצופות זכוכית. הבניינים באמת היו דומים להפליא בהתחשב בכך שהם נבנו בנפרד. בהתחשב בהכל לשוויצרים היה יתרון של לא יותר מחמישה סנטימטר בגובה אבסולוטי.
"הדגל שלהם יותר גבוה משלנו". צבי בלע אלומת רוק כאילו הייתה זחל ברגע שהבחין בהפרש. אם משקללים את גובה הבניינים ואת גובה הדגל שמגיע באורך קבוע מאותו יצרן סיני, אכן היה לשוויצרים יתרון. כמובן שאין כל ערך להבדל כזה בדרך כלל, אבל זה לא היה בדרך כלל, הם היו בישראל, ואי אפשר שדגל מדינה זרה יתעלה מעל דגלם שלהם, שהרי איזו מין דוגמא זה ישמש?

בלית ברירה חיבר צבי את הדגל לאנטנה, וכך העניק לו מטר אחד לפחות על יריבו השוויצרי. היתרון נשמר כל עוד הרוח המערבית לא עלתה על שני קשרים. הם עמדו שוב להעריץ את עבודתם וצבי החל להתרגש שוב, אך משהו הסיח את דעתו כל פעם מחדש.

"מוזר", הוא אמר לבסוף. "זכרתי את הדגל שלנו מעט אחרת".
"כן צבי, מחקתי את מגן הדוד וציירתי במקום שני מינוסים", ענה גדי בחיוך ממזרי.
"עשית מה?" 
"ציירתי שני מינוסים כדי להתעלות על הפלוס של השווצרים. אתה יודע בדרך כלל זה לא היה מפריע שיש להם פלוס ולנו אין. אבל זה היוצא מן הכלל, אנחנו בישראל"
"אה" צבי כבר לא הצליח להתרגש אז הם ירדו למטה להמשיך במלאכה.

הם צבעו את הקיר החיצוני וקישטו אותו. את העציצים שמחוץ למבנה הם צבעו בכחול ולבן, גם את הפטוניות. עוברי האורח המעטים שעברו השתהו לרגע לידם, נדמה היה שההסברה מסבירה את עצמה.

לכל אורך היום ניגרה הזיעה אשר הזיעו בשביל מדינתם, לבסוף, לאחר שהשמש שקעה לה בין הערביים בורדרדות האופיינית לה, הם כבר היו צמאים למידי. הם חלצו את בקבוקי השמפנייה הצרפתיים שקנה צבי בשוגג בכספי השוקולדים וחגגו את הישגי היום שחלף. את המוזיקה הם הקפידו לכוון אל שכינהם האירופאים, הם ראו בכך הזדמנות לבסס את יחסיהם הדיפלומטים עם המעצמה האירופאית, בשעה אחת בלילה.

למרבה הצער, השגרירות השווצרית הייתה ריקה משוויצרים אשר סיימו את יום עבודתם בשעה שבע, אך למרבה המזל הייתה שם מנקה פיליפינית שחזתה במחזה. היא אמנם לא הייתה שגרירה, אך לפחות המופע לא נפל על אזניים ערלות ויחסים כלשהם, דיפלומטים או לא, התבססו.

כאב ראש רציני תקף את גדי למחרת כשפקח את עפעפיו הדבוקים אלה לאלה וראה את צבי יושב וקורא את העיתון של אתמול בהתרגשות.
"בוקר טוב"
"בוקר"
"אני יוצא לקנות בירה, האויב הגדול ביותר של העשייה זה האנגאוברים"
"הדלת חסומה, אי אפשר לצאת"
"וזה לא שאני אלכוהוליסט או משהו. מדעית פשוט... מה זאת אומרת?"
"יש גוש של מכוניות שחוסמות את הכניסה. אי אפשר להזיז את הדלת"
"למה הן עושות את זה?"
"אני חושב שזה בגלל הפטוניות"
"הפטוניות?"
"צבענו אותן בכחול לבן... אז כולם פשוט חנו"
"אני לא מאמין! אין אתה מבין מה זה ישראל?!" גדי היכה את השולחן באגרופו הקפוץ, צבי לא הרים את עיניו מהעיתון.

"נתקשר לגרר! נראה להם מה זה!"
"אי אפשר"
"ולמה זה בדיוק!"
"המאזדות שלנו חונות שם"

צבי הרים מבטו מהעיתון בחשיבות. הוא הביט בגדי, עניו חלולות כעיניו של קרפיון.

"ממש שם בשורה הראשונה ליד הדלת"
"לעזאזל! אז אנחנו באמת תקועים כאן".

גדי החל לפסוע הלוך ושוב בחדר, ידיו שזורות זו בתוך זו מאחורי גבו.

"טוב אסור להיכנס לפאניקה, אסור להיות פזיזים. למה שלא תעלה לסדר את האנטנה על הגג בתור התחלה כדי שנוכל להישאר מחוברים בזמן שאנחנו לכודים פה, אני ארתיח קפה בנתיים". צבי ציית בדממה וטיפס אל הגג. גדי נשאר למטה להרהר בפני הדברים, הוא הדליק טלוויזיה, אך זו הציגה רק רחש סטטי שאחת לכמה דקות היה משתנה לתמונה חטופה כשריקדה לה האנטנה-דגל על הגג עם תנועת הרוח.

היום הרביעי להקמת השגרירות הישראלית הראשונה בישראל היה יום קר. התמונות החטופות בטלוויזיה התחלפו בתדירות כזו שכמעט והיה ניתן לפרש אותן כסצינה, אלמלא הגיע כל תמונה מערוץ אחר. המיחם נדם בצינה עכורה, לבד באפילה. מקור האור היחידי שהאיר את פניו של גדי היה המדורה שהבעיר במרכז החדר משלל חומרי דלקה שהצליח לקושש מרחבי המשרד. פצפוץ המדורה היה הרעש היחידי ששמע מזה ימים, לכן גבו נכפף בדריכות של חתול סומר כאשר שמע רחשושים מאיזור שהגדיר כטרטורייה בלתי מובחנת - החשכה.
כשהסתובב ראה את צבי עומד קפוא במקום תוך כדי צעד. ניכר שצבי ניסה להתגנב מאחוריו בערמה, וייתכן שגם היה מצליח אלמלא נעל לרגליו זוג עורבים כנעליים שקירקשו עם כל פסיעה כאילו עוד היו בחיים. על ראשו חבש יונה שלפי שלמות גופה נראה שניצודה בחנק ואשר הבליטה את אפו הנשרי. מלבד אפו וחיבתו הגלוייה להרג של ציפורים קטנות, לא היה בצבי דבר שהזכיר במאומה עוף דורס כזה או אחר - בגלל זה קראו לו צבי. אך בכל זאת היה זה הוא שזינק על גדי ראשון עם ציפורניים שלופות במטרה לגרום נזק אמיתי. מעבר לעניין ההשרדותי, ניכר שהיו שם מטענים שנצטברו במהלך השנים.
הם התגלגלו על על הרצפה, אחד חבוק בזרועותיו של השני, מבלי שנתנו את ליבם לערך חייו של הציוד המשרדי מסביבם. רגע צבי היה למעלה, רגע אחר היה זהו גדי ששלט בעניינים. גדי הצליח להתגלגל וברגע האחרון להתחמק מאיבחת חנוכייה שצבי ניסה להנחית עליו, שהותירה את חותמה על הרצפה מתחתיו ותוך כדי הפיל את צבי מעליו. צבי ניסה לרוץ לשולחן כדי להרים עוד חפץ קהה ללחימה אך גדי דחף אותו מאחור ברגע הנכון כך שהוא המשיך את תנופתו מעבר לשולחן ועד לאדן החלון, שהיה פתוח מפאת העשן שהפיצה הדליקה הפעילה שבמרכז המשרד. הוא כמעט שהתגלגל מעבר לחלון אל עבר מותו הלא סביר, אך הצליח להיאחז בו בכוחותיו האחרונים, אולם ברגע שהסתובב חזרה גדי תפס את צווארו בידו האחת וקירב אותו אל התהום.

ידו השנייה של גדי גיששה על השולחן עד שמצאה ספר תנ"ך וזו הניפה אותו לאחור כמו היה כדור בייסבול. רגע לפני ששיגר את פינתו החדה אל עבר צבי דעתו הוסחה ע"י סירנה שפעלה ברחוב תחתם. כמו שור ברודיאו עיניו נמשכו אל הצבע האדום. הסירנה המשיכה להבהב תקופה ארוכה מתחת לחלונם, גדי הרפה לאט לאט מצווארו של צבי שהתרחק מהחלון במהרה, גדי החל צחקק באופן מצמרר ודפדף בתנ"ך בריכוז "הקם להרגך השכם להורגו צבי... אתה לא קולט הא?"
"מה.. מה" דמו של צבי פעם ברקותיו הוא היה נסער מידי מהקרבה אל המוות בכדי לקלוט משהו.
"הבט סביב צבי! הם שיטו בנו! הסיתו אותנו אח נגד אחיו! הבט סביב צבי! מה אתה רואה?"
"ס-סירנה... א-אדום..."
"בדיוק צבי!" גדי סטר לצבי מרוב התרגשות, נראה שזה עורר אותו מעט "ומה הסיבה שנלכדנו כאן מלכתחילה?" צבי שפשף את לחיו הבוהקת "כי אין חנייה בתל-אביב?"
"בדיוק צבי!" גדי הרים את ידו, צבי התכווץ לכדור, אך כשהרים את מבטו ראה שגדי מצביע על הדגל עם הפעולה החשבונית עליו.

"אדום לבן צבי!" צבי הסתכל בו בעניים זגוגיות כמו עוגת קצפת, גדי הבין שעליו ללעוס את המסקנה עבורו.

"כל הרחוב הזה אדום לבן! קשירת קשר שוויצרית! הם היו שלושה מהלכים לפנינו כל הזמן!"

בדיוק באותו הרגע הציץ כבאי דרך החלון, גדי וצבי סובבו אליו את ראשהם בסנכרון, ניכר בו שזה לא מה שציפה לראות והוא גמגם מעט.

"שלום... השכנים שלכם דיווחו על שריפה ולא היה מקום לחבר את הזרנוק בגלל כל המכוניות בחוץ אז באתי לחלץ אתכם בעצמי".
"לצערי נערי הטוב אני חושש שנפלת קרבן לניסיון הפללה שוויצרי, זה אותם שאתה מחפש." הכבאי הביט במדורה שבערה במלוא העצמה במרכז הסלון וחזר להביט בגדי "אתה חושב?"
"הו כן"
"בסדר גמור"
השגרירות הישראלית בישראל עברה לשטח שגרירות שוויץ הכבושה בזמן שהמבנה המקורי שוקם לאחר שנשרף עד היסוד. בינתיים השירות הדיפלומטי הספיק לכבוש את רוב שגרירויות אירופה, ולא יותר מחודש מאוחר יותר נצבעו כל שגרירויות העולם בכחול לבן.

שגריר נעשה המקצוע הנפוץ ביותר בישראל, שגרירויות המשיכו לצוץ ולהתרחב, והחל אפילו ייצוא לחו"ל.

בתום שנה הם כבר היוו ייצוג נכבד בכנסת ומעט מאוד התנגדו לשינוי שמה של ישראל ל'שגרירות ישראל'.

ההסברה הגיע לגבול התיאורתי העליון שלה וכולם סופסוף הבינו. הדבר היחידי שאף אחד עדיין לא הצליח להסביר זה את השואה.