ק-347

בכל יום שישי אנחנו מכנסים ישיבת פרלמנט ומדברים על הימים הטובים של פעם.
דרור היה פעם סוכן נדל"ן.
ניסים היה רואה חשבון.
יהודה היה מורה להיסטוריה.
עופר היה קברניט באל על.
ואני הייתי נהג מונית. עשרים ושלוש שנה.
אנחנו הגרעין הקשה, אבל לפעמים מצטרפים אלינו נספחים.
ביום שישי האחרון פתחנו שולחן, כהרגלנו.
דרור הביא שישייה של בירות. אמנם תוצרת טורקיה, אבל בירה זו בירה. אני הבאתי בקבוק של ערק איילות. ניסים הביא קצת מהלקרדה שהוא מעשן בעצמו. משהו דליקטס. יהודה היה אחראי על הגבינות ועופר איכשהו הצליח לצאת בזול עם חבילת קרקרים.
ואז הוא ניגש אלינו.
כבר ראיתי אותו כמה פעמים בשבועיים האחרונים, אבל עד עכשיו לא החלפנו מילה. הוא נראה קצת לא שייך. בחור בן פחות מארבעים, לבוש היטב, שיערו משוח בג'ל.
"שלום, אני אלכס, אפשר להצטרף אליכם?"
"בוודאי", אמר עופר, היו"ר הלא רשמי של הפרלמנט שלנו. בכל זאת היה טייס. הוא הלך למחסן וחזר עם כיסא של כתר פלסטיק בשביל האורח.
"אז מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"ראיתי אתכם וחשבתי שזו הזדמנות להכיר אנשים חדשים", אמר אלכס.
"כן.. ברור.. התכוונתי, מה אתה עושה בשכונה שלנו?".
הוא היסס לרגע ואז אמר: "איבדתי את העבודה שלי".
"מצטער לשמוע", אמר ניסים. הוא לא נשמע יותר מדי משכנע. "ומה היתה העבודה שלך?" שאל.
"מהנדס תוכנה. עבדתי עד לפני שנה בחברת AutoNomy".
כמעט נחנקתי מהלקרדה.
"הייתה לי עבודה מצוינת", המשיך אלכס. "עשינו כל המשפחה רילוקיישן לקליפורניה, המשכורת היתה מעולה, התנאים משהו בלתי רגיל. חדר כושר בעבודה, מקרר עם גלידות בן אנד-ג'ריז. הכל. הילדים שלי למדו בבית ספר פרטי הכי נחשב בוואלי. וכמובן רכב צמוד. אוטונומי".
"ברור", אמר יהודה ומזג לעצמו כוס ערק. "ומה קרה אז?"
"ואז, לפני שנתיים, איזה קקה אחד המציא רובוט שעושה את רוב העבודה של מהנדס תוכנה. כך שמהר מאוד הפכתי להיות מיותר".
"כמו כולנו", אמר דרור ומרח גבינה לבנה 5 אחוז על קרקר. הגבינות היקרות יותר נותרו נחלתם של בני המזל שעדיין לא נפלטו משוק העבודה.
AutoNomy המזדיינים האלה. היצרנית הגדולה ביותר בעולם של רכב ציבורי אוטונומי. בדיוק קראתי שבשנה האחרונה הם הוציאו לשוק 100 אלף אוטובוסים ללא נהג ו-300 אלף מוניות אוטונומיות.
בגללם המקצוע שלי נכחד מהעולם.
בדיוק כמו רואי חשבון, סוכני נדל"ן, מורים, טייסים מסחריים ועוד שורה ארוכה של בעלי מקצוע שנותרו ללא פרנסה.
הבטתי בו, באיש שבגללו אני חי עכשיו באתר הקרוואנים העלוב הזה ומתקיים בקושי מתלושי מזון של הממשלה ומקצת כסף שעוד נותר לי ממכירת הבית והמונית. הבטתי בו ורציתי לכעוס עליו. או לפחות לחוש קצת שמחה לאיד.
אבל הרגשתי כלפיו בעיקר רחמים.
ומה יעזור לי לכעוס עליו? זה לא יחזיר לי את כל מה שאיבדתי. ואני לא מדבר רק על הפרנסה, הבית, המונית, המשפחה.
אני מדבר על תחושת הערך העצמי, שאני תורם משהו לאנושות. אפילו אם זה להסיע אנשים ממקום למקום.
כשהייתי ילד לימדו אותי שכל עבודה מכבדת את בעליה. היום אני מבין כמה שזה נכון.
"תרצה בירה?" שאלתי את אלכס.
"בשמחה" הוא אמר.
אבל לא היתה שום שמחה סביב שולחן הפלסטיק העמוס מעדנים זולים, בשכונת הקרוואנים שאין לה אפילו שם, רק אות ומספר: 
ק-347.
אחד ממאות אתרים כאלה שהוקמו עבור פליטי שוק העבודה.
הוצאתי מהצידנית את פחית הבירה האחרונה ומזגתי לו בכוס פלסטיק.
 

נכתב על-ידי
יואב קרן
הדף נקרא 69 פעמים
אהבתי חיבבתי
4 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי