הגנת יישובים

איזו דמות הולכת על שביל האבנים. ממרחק היא נראית כמו צל, שערה מתנפנף ביחד עם הצעיף ברוח החזקה, ההררית. השמש בוגדת באלו המסתתרים מפניה, משחירה אותם, הופכת אותם ללא יותר מגוש חסר צורה. לעומתם, אלו המפנים אליה את פניהם נהנים מטובה עד כדי סינוור, עד כדי עילפון, עד כדי בעירה פנימית של המדורה ההופכת לשריפה.

חם לו, הוא מניח את האפוד והכוננות בתוך הבודקה הקטן. שורת הבתים רחוקה מאחוריו. גם צעקה לא תישמע שם, האבנים יגנבו אותה אליהם. היא תגיע לכל מקום, לצלעות ההרים, לענפי העצים הספורים, הפזורים, רק לא למי שצריך לשמוע אותה.

רק הנשק על צלעותיו מתדפק, מכה עם כל צעד על האדמה הנוקשה, הלא-יציבה. מקום שקט, שמח על מזלו הטוב שהוביל אותו דווקא ליישוב הזה. לא שהייתה לו אפשרות לשנות. הוא גם כך לא הכיר אף אחד. חוץ מאת אביתר, אך לא התחשבו ברצון שלהם לשהות באותו היישוב. הפרידו ביניהם. לאביתר, לעומתו, לא היה מזל כל כך טוב, בלשון המעטה. כבר בלילה השני כולם הוקפצו למקטע בגדר, בו היה חור. חשד לחדירה, כל הגזרה הוקפצה בסוף. פצצות תאורה, פנסים, כל היישוב כאילו בער באש, באור שבעת הימים, שאור החמה כאין וכאפס לעומתו. הוא דיבר עם אביתר, התקשר אליו במקרה. בסוף אביתר כמעט נרדם לו בצד השני של הטלפון. לא ישן שלושה ימים ברצף, עד שמצאו את מי שקרע את הגדר. רועה צאן, ללא כוונות זדון, בסך הכל רצה לחפש איזו עז שברחה לו, כך האמין, ממש לתוך הישוב פנימה.

למה כל סיפורי הלחץ, האדרנלין, האור הגדול, הלילות ללא שינה, נגמרים כך, באיזו הקלה מהולה בעצב. לפחות היה איזה עניין אמיתי לעסוק בו, מחבל אולי, מישהו שבאמת ניסה לפגע. רק שתהיה לכל זה משמעות.

הדמות הלכה והתקרבה, הוא הבחין בה כבר מזמן, הולכת בהיסוס שכזה על האבנים הרעועות, כאילו איננה רגילה ללכת על משטחים כאלו. הפרצוף, כך היה יכול להבחין כאשר התקרבה הדמות מספיק, היה תקוע בתוך האדמה. כך הולכים האנשים שאינם רגילים לטייל בטבע, מפחדים להניח את הרגל על האבן הבאה, מפחדים כל כך ליפול שבסופו של דבר הפחד הוא זה שמפיל אותם ארצה, על הפנים, על השיניים, על האף והלסתות.

לכשהתקרבה הדמות כדי מרחק צעקה, הוא צעק, בהתחלה בעברית, עצור! עצור והזדהה! הוא כבר כמה פעמים ביצע את המטלה הזו, ביישובים שונים, ועדיין לא יצא לו לבצע נוהל מעצר חשוד. בדרך כלל הפעם הראשונה מפחידה, מבלבלת, מה עושים, לא רגילים. הוא ניסה להיות רגוע כמה שיותר, לפחות לשוות לעצמו תדמית של מי ששולט במצב, זה מה שחשוב, התדמית. לא משנה מה מתחולל בפנים, סערת הרגשות המתהפכת כמו גלים על אנייה סוערה. רק להיזכר בתהליכים. התהליכים שחזרו עליהם כל כך הרבה פעמים, רק באופן תיאורטי אמנם, אבל עשו לעצמם איזו חריטה במוח, בה נשארו, בכוך הזה, מחכות לרגע בו יישלפו, ההוראות הפשוטות, המעוגנות בפקודות. הכל כל כך פשוט, חבל שהעולם לא מתנהל כך, לפי פקודות, לפי תהליכים ברורים. למה הוא צריך לזרום כמו נהר ולעמוד כמו שלולית, להתפרש כמו אגם ולסעור כמו ים.

הדמות לא עצרה, היא המשיכה, עדיין, בהליכה המהוססת, לא עצרה אפילו לרגע, לנשום, לדמיין איזה קול שאולי שמעה ואולי לא. מתוך חרשות הלכה, חוסר שימת לב מוחלט לסביבה, למה שעומד בראש הגבעה הטרשית הזו, לבוש חאקי, חמוש בנשק, מאחוריו בודקה לבן, נשרף בשמש.

הוא צעק שוב, הפעם הוסיף גם קריאה בערבית: "וואקף!" אולי הוא לא מבין עברית, אולי יעצור. כאן יש רק שתי שפות אפשרויות, שפת הצעקות ושפת הנשקים. אם הראשונה לא עובדת, משתמשים בשנייה. יש הרבה אפשרויות לשוחח באמצעות הנשק, לתופף עליו, להוכיח שהוא קיים. לשקשק אותו, להוכיח שהוא כשיר, פעיל, מאיים. להכניס ברעש את המחסנית המלאה ולטעון, להוכיח שהוא כועס. לכוון, אין צורך בהסבר. לירות, גם את זה אין שום סיבה לבאר. שפה עשירה, מלאת ניואנסים, מילים נרדפות, אפשרויות להגיד את אותו הדבר בצורות שונות. בשפה זו הרגש משפיע על התנועה, התנועה משפיעה על התוצאה, התוצאה היא הרעש. דרך הרעש אפשר לעמוד על הכוונה, על הביטחון, על ההיסוס, על הפחד, על האדרנלין המפעם בגוף כמו שמעולם לא פיעם.

הוא שיקשק בנשק, תופף עליו, שוב צעק. הדמות המשיכה להתקרב, לא יותר מחמישים מטר ממנו, אולי קצת יותר. הוא לא היה יכול לאמוד את המרחק, גם בגלל השיפוע וגם בגלל הלחץ.

הוא עלה בקשר מול הפלוגה, אמר שהוא רואה דמות מתקרבת אליו, קרא לה לעצור, לא עצרה, שקשק בנשק, לא עצרה, ביקש הוראות להמשך. הקול מאחורי הרעש הסטטי ביקש להמשיך ולכוון את הנשק לאוויר. הוא רץ לבודקה, שם על עצמו את האפוד, שמר כל הזמן על קשר עין דרך החלון. הדמות המשיכה לצעוד, בהיסוס שלה, שהיה לו כבר מוכר, מודדת כל אבן, אם היא יציבה, אם אפשר להניח עליה את הרגל.

כבר מגיעים, אמר איזה קול ממכשיר הקשר. אתה בשי"ן גימ"ל נכון? חיובי.

הוא כיוון עליו את הנשק. זה היה גבר בן בלי גיל, זיפים עיטרו את פניו, ללא קמטים, עורו שחום מעט. הצעיף התגלה ככפייה אפורה משובצת בקווים שחורים ולבנים, אופקיים ואנכיים.

מתוך הכוונת הוא ראה את העיניים נפקחות, כאילו זה הרגע ראו את העולם כפי שהוא, כאילו רק עכשיו הגיעו אל אוזניו הצעקות בשתי השפות, שקשוקי הנשק והטפיחות.

העיניים היו שחורות, עייפות. לא הייתה לו כל כוונה, עכשיו הוא הצליח להבין. שוב, כל המאמץ הזה לשווא, כל האדרנלין הזה יכול לשוב מאוכזב אל מקומו בבלוטה במוח, ממנה הופרש. הדם יכול להפסיק לזרום, העולם יכול לחזור לקדמותו, המחשבות יכולות לדדות כהרגלן, הן לא חייבות לרוץ עוד.

הג’יפ של הפלוגה הגיע מאחוריו, מתוך שורת הבתים. חיילי מילואים עייפים פרקו ממנו, הקיפו את הגבר לבוש הכפייה ותחקרו אותו. אחד מהם פנה אליו. פעלת טוב, לפי הפקודות. אני חושב שאני הייתי יורה בו בלי לחשוב אפילו. גם אם לא היית מזהה אותו? לא יודע, מה זה משנה בכלל עכשיו? העיקר שהוא אצלנו. אתה יודע, אני חושב שלא היו לו בכלל כוונות.. מה זאת אומרת כוונות, הוא השתהה, כאילו המילים ברחו ממנו והוא ידע שהן נמצאות ממש על הלשון. הוא זה שבורח מהן. כוונות לפגע, כלומר, פח"ע. איך אתה כל כך בטוח, המילואימניק הביט עליו מלמעלה למטה, כל פניו מביעות ספק בחייל הצעיר שזה בטח פעם ראשונה שהוא שומר כאן. חושב שהוא יודע הכל. העולם לא נראה כמו שהוא נראה. העיניים יכולות להסתיר.

כמה דקות אחרי שהמילואימניקים לקחו את הגבר בג’יפ ונעלמו בענן אבק, הוא ירד מהשמירה, לקח את כל הציוד וצעד כמה דקות אל הקרוואן. בדרך פגש את המחליף שלו, מישהו שלא ידע על קיומו מעולם והכיר רק לפני שלושה ימים, כשהגיע איתו למקום שכוח האל הזה. נו, איך הייתה השמירה? בסדר, בסדר גמור, שקט.

כשהגיע לקרוואן הרטוב מזיעה, הסיר מעל עצמו את האפוד והכוננות וזרק אותן על המיטה העליונה. גם כך אף אחד לא ישן בה. שלוש מיטות קומתיים לשלושה אנשים. יש מקום לציוד של כולם.