שני רוכבים

הסתיו הגיע בגנבה, החליק בשקט לא אופייני, כתה חם הזולג בגרון ומחמם באיטיות את מכמני הגוף. גשמים ירדו רק בלילה, מרטיבים את הסככה של הרכבים שהותקנה תחת הבית. פעמים שהיה מתעורר לפנות בוקר, בעוד חושך, ומאזין לנקישות הרכות על הפח המגולוון, כאילו היה לו שדה בחוץ, המחכה להשקיית הגשמים, והוא המתריע בפני השדה – הנה, הגיעו הגשמים.

    היה מתעורר, ועיניו היו זרות לרגע, נוצצות בחשכה. רק עיניו נעות, לא פיו, לא אפו, לא קמטי מצחו. עיניים פקוחות, מרצדות כמתוך חלום, המודבקות לפנים שעדיין נמות. ממנו למדתי שהנשמה, היוצאת מן הגוף בכל לילה, אינה חוזרת אל הגוף בבת אחת, כי אם אל איבר אחד בכל פעם, וכל איבר זקוק לעוררות מיוחדת משל עצמו, קריאת לחש שתקימו מתנומתו. לעיתים היה ממשיל את חזרת הנשמה לגוף בבוקר כחזרתם של טלאים אל מכלאתם בסיום היום. אחד אחד היו נכנסים, ובעליהם בוחן אותם במבטו הערני, שמא נפגע טלה, שמא אבדה אמו. 

    היה קם, ידיו מונחות לצידו על המיטה בזווית ישרה, ומתרומם לאט לאט ממנה, בשקט בשקט., שלא להחריד את הקפיצים החורקים. את השמיכה, שבדרך כלל לא התכסה בה, אלא בימות החורף הקרים ביותר, היה מותיר כפי שהייתה, סתורה, או מקופלת. את לחישת "מודה אני" שלו איש לא היה שומע, ויתכן שהיה אומרה בליבו בלבד. את רגליו הסגורות בנעלי בית היה גורר לאט, גם כדי לא להרעיש וגם כי הן היו כבר חלשות. בשירותים היה שוטף פניו ונוטל ידיו. לרעש המים הפוגשים במים, בנתז עז ונחלש עד שנפסק, לא האזנתי. לאחר מכן הייתי שומע את קול צעדיו מתרחק לכיוון המטבח, ואת המים מורתחים במקומם, נמזגים אל כוס הזכוכית הקטנה.

    קולות אלו היו לאזניי כקולות יום בריאת העולם מחדש, חזרת הנשמה אל קרבנו עם אור הבוקר ועם ציפורי השיר, כמזיגת התה הרותח של אבא שהיה שותה בכל בוקר ובוקר, שבת וחול, למעט בבקרי הצומות. אלו היו מבחינתי ההוכחה לכך שהעולם נוהג כמנהגו, ויחזור לשוב תמיד להיות מה שהיה, קיץ וחורף גשם קל או טל דומם על הגגות ועל החצרות. השינוי הקטן זמני בלבד, וגם אם יעלם איזה פרט בין כל השינויים, הרי שבוודאי יופיע בזמן אחר, במקום אחר. 

    כשהתעוררתי, התריסים כבר היו מורמים ואור בוקר שטף את הרצפה והקירות כמסך גדול העולה על פני היום החדש הזה. אבי כבר יצא אל בית הכנסת, אוחז בידו בתיק הטלית והתפילין, והולך לאט, מדי פעם גורר רגלים, אך הולך בזקיפות קומה, הולך כבן-אדם.

    מיד התחלתי בהתקנת ארוחת הבוקר. קצצתי מלפפון, עגבנייה ופלפלים בשני צבעים לסלט, שברתי שתי ביצים בשלמותן אל המחבת הלוהטת, הוספתי שמן ומלח, פרסתי גבינה מן המקרר ולחם מן המגרה המיועדת לו והגשתי הכל אל השולחן. גם את הקפה לא שכחתי – חצי כפית לו, כפית לי, ובלי סוכר כלל. השתדלנו להצטנע, להפוך את ארוחת הבוקר הזו למנחה לאלוהי הצניעות, זה שהביישנים מתפללים אליו ומנסים לדבוק בדרכיו, בדרך כלל ללא הועיל.

    ובכך היה מתחיל יומנו. עד מהרה, היה הופך הבית לזיכרון רחוק של אי בודד באוקיינוס, או שמא לשמועה בלבד, אגדה שסופרה לי ולאבי לפני ולסבי לפניו, מבלי שאי-פעם הוכחה במציאות הממשית. הנופים חלפו מבעד לאוטובוס, מתיכים את אבי ואת ביתי לישות אחת, הממתינה לשובי.

    אבי הסתיר את המתנתו בשלל פעילויות, חשובות יותר או פחות. היה קורא, בעיקר ספרים קצרים, מפני שעצביו המרוטים מרוב שנים לא עמדו לו בקריאת ספרים ארוכים. היה מנקה, מכבס, ומדי פעם אף מתקין בעצמו את ארוחת הצהריים. היה יוצא להליכות סביב השכונה, ולעיתים מרחיק ממנה. הכל למען המשרה החשובה כל כך לאנשים בגילו – תחזוקת הגוף. אין כבר טעם במילה "חיזוק", נעשתה חסרת ערך לגמרי, כמוה השיפור. אם לא הגיעו עד עתה, לא יגיעו עוד. כל שנותר הוא לנסות ולדחות את ההידרדרות, שגם כך בלתי נמנעת, על ידי תחזוקה מתמדת. אך משימת התחזוק הזו נעשית תובענית יותר ויותר עם השנים, אך סיפר לי אבי בעיניו. גם הקושי בביצועה וגם בתדירות הנדרשת לה כדי לשמור על הכל כפי שהוא. "אם הייתי הולך כיום את אותו המרחק שהלכתי לפני שנתיים ושלוש, המצב היה גרוע, גרוע מאוד."

    גם תחזוקות אחרות נדרשות. תחזוקת הבית, הרהיטים, המזון שבמקרר ובמזווה, תחזוקת הרוח בספרים ובתקליטי מוזיקה. חשובה מכולן תחזוקת העבודה, וכמוה כתחזוקת הגוף – נעשית תובענית יותר עם השנים החולפות. צריך לעבוד קשה יותר, ויותר זמן, כדי להרוויח את אותו הסכום בדיוק. יותר טיפות זיעה נדרשות, כהקרבת קורבן, למען התלוש הנכסף, המקופל כל חודש במעטפה שהייתי פותח תמיד בידיים רועדות כלא מאמין. 

    אך גם רגעי מנוחה היו שם, רגעי חברות והפוגה. היינו כצמד או כשלושה שוורים החורשים בתלם אחד. בסופו של דבר חזקה עליהם שיהיו אלו אצל אלו, גם בשעת ההפסקה. פעמים הייתי יושב עמם, שומע לסיפוריהם הנלוזים ולבדיחותיהם הדלוחות, מחייך וצוחק כאילו לפי פקודה. אל בפעמים רבות אחרות הייתי יושב על ספסל בודד בחצר, מביט אל אופק השדות הנפרש לפניי, ונזכר באבא. הייתי חולם בהקיץ הרבה, בשעה קצרה זו. פעמים שדמיתי אותי ואת אבי לאב ובנו בארצות סקנדינביה, ארצות הקור. דמיינתי אותי ואת אבי כשני גברים חזקים, שרגליהם עבות כגזעים וידיהם כברזל הגרזן. בדמיוני היינו מקימים בתים ואסמים, צדים דובים ואיילי צפון, רוכבים על סוסים ומאלפים שוורים. שדה גדול היה לנו שם, בערבות המתמתחות עד אין סוף, וכבר מגיל ארבע עשרה אבי נתן לי לנהוג בטנדר שלו, והיינו מקיפים בו את הגדר סביב סביב, כשומרי גבול הבודקים שאין פרצות. 

    זה היה אבי הסקנדינבי. הנורווגי, השוודי, הפיני. שנים רבות פיתחתי והוספתי פרטים רבים לסיפור זה, שבראתי לי בראשי, שבו הגיבורים היחידים הם שני גברים, שעובדת היותם אב ובנו לא משנה כהוא זה. הם היו אוהבים זה את זה, כמובן, אך אהבה כזו שגבר מסוגל לאהוב גבר אחר, הקרוב אליו בעבודתו. את אבי לא ראיתי מעולם כגבר. כשהגחתי אל העולם הוא כבר היה בתחילת שקיעתו הגופנית והמחשבתית. את סיפורי גבורתו וגברותו שמעתי ממנו רק כדברים שבעל פה, הנמסרים מדור לדור, אך לא נותר דבר מסיפורים אלו באבי המזדקן. היו פעמים שחשבתי שהוא מכזב, או לכל הפחות מגזים יתר על המידה. לא ייתכן שעבד כל כך הרבה זמן בשדות ובפרדסים, לא ייתכן שלחם כך לצד רעיו במלחמות הקשות. הוא היה אבי, ואבי בלבד, לא חקלאי ולא פרדסן, לא חייל ולא גבר. את אבי הסקנדינבי הותרתי בדמיוני, כאשלייה חלומית שלעולם לא תתגשם, הטובה מכדי שתהיה אמיתית. לא העזתי לעמת את גיבור דמיונותי אל מול אבי. לא הייתה לי שום דרך לצפות את תגובתו לחלומי, שיהפוך פתע פתאום מאד אמורפי למילים ממשיות הנמסכות מפה אל אוזן, מלב אל לב. גם לא רציתי לומר לו דבר, רציתי לנסות ולאהוב את אבי כפי שהוא, מפלי שנכבוש יחד איזו חלקת אדמה לא מעובדת ונהפוך אותה לגן-ירק, או לפרדס בעל עצים ענפים המניבים פירות כבדים ומתוקים. 

    אחר הצהריים הייתי נוסע עם אבי לבית הדואר שבמרכז העיר. עצי הפיקוס הגדולים, ששפעו צל על ראשינו וגם על המדרכה, נקצצו זה מכבר, וכעת הצלו בקושי על עצמם. שמש אימים קפחה על ראשינו, דווקא כשכוחה היה אמור להיחלש, ואורה להתעמעם. כאילו מנסה היא להוכיח דבר מה בלתי מוגדר. 

    היינו מחכים, לעיתים עשרים דקות ולעיתים שעה ואף יותר ממנה. לעיתים היה אבי מקים אותי ואומר: "בוא, נחזור". לעיתים היה קם ושואל את אחת מפקידות הדואר שעל הדלפק. התשובה תמיד הייתה שלילית, כך האמנתי. לא שמעתי את השיח ביניהם, וגם לא שאלתי את אבי מעולם לאיזה מכתב, או חבילה, הוא מצפה. בכל אופן, תמיד היינו שבים לביתנו בידיים ריקות. 

    ארוחת הערב הייתה דומה לארוחת הבוקר, אך עם הרבה פחות השקעה ומוטיבציה. הירקות החתוכים לא קצצו את עצמם לכדי סלט, שכידוע, אינו סתם ירקות חתוכים המונחים זה בתוך זה בערבוביה צבעונית. הסוד טמון בקשר ביניהם, כך אמר לי פעם אבי. גם הביצה והלחם היו נראים עייפים יותר, וטעמם היה דומה למראם. היינו לועסים בשתיקה את המזון. הוא בראש השולחן, במקומו המוכר, ואני לצידו. שהות זו הייתה נתונה בידי להתבוננות בו, בהייה שכלפי כל אדם אחר הייתה נחשבת למעשה מטריד, ואף פולשני. אך הוא היה אבי. על מי אתבונן ואצל מי אחפש את הפגמים קטנים, את השינויים הנשכחים, אם לא אצלו? הייתי עובר בעיניי מכפות הידיים השזופות, המגויידות, אל הזרועות, שפעם היו שריריות וכיום מדולדלות, כנועות לכוח המשיכה. מהן אל הכתפיים המנוקדות כתמי שמש. הפנים - מאז ומעולם היו נאות וגם כיום לא נס ליחן, על אף הקמטים סביב האף והעיניים. המצח – חריצים עמוקים כתלמי מחרשה נחרשו בה. הזקן והשיער הדורים כתמיד, כרעמת ארי מתנשאים ומעטרים את ראשו ופניו ככתר מלוכה. בכל פעם הייתי צופה בו כך, והוא, במכוון או לא, לא היה משגיח בי ובמבטי הבוחן. הייתי נזכר בהזיותיי בעת הפסקות הצהריים בעבודה, והייתי מתפלא על עצמי, כיצד חשבתי כך על אבי. האם מעולם לא היה גבר? וגם אם כיום אין בו את הכוחות שפעם פיעמו בו, בכל זאת נותר ממנו ולו קמצוץ, שמץ של אש עשייה, אש של הסכמה שקטה עם מעשי העולם בפני האדם, שתיקה כבדה המונחת כעפר על התלולית הטרייה. קשר של דממה ההדוק יותר מן הקשר המחבר בין מוטות הגדר המקיפה את השדה.

    לעיתים, דווקא מתוך החיבוט החוזר הזה, המהדהד בקירות הנפש, היה עולה לנגדי, כחיזיון תעתועים, תללית נוספת לצד הקבר הקיים. מתוך הכרה שעוד נותרה בי, הייתי מבין, גם בחלום בהקיץ המוזר הזה, כי בסופו של דבר הוא יכול להפוך למציאות, ואפילו לא למציאות רחוקה כל כך מהיום. הייתי מצטמרר, נחרד, מניח את המזלג בקול קרקוש על הצלחת. אבי לא היה משגיח בכך, אך לעיתים היה תולה בי את עיניו השקטות והאפורות, כאילו אינו מבין מדוע עיני הן שסוערות, הרי עדיין דבר לא קרה.


נכתב על-ידי
בניה גוטליב
"תלוי על חוט הכמיהה"
הדף נקרא 46 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי