עבודות עפר - סיפור בהמשכים

א

רקפת אלפר רפרפה באצבעותיה הדקות החיוורות על המזוזה הסטנדרטית שבפתח חדר מספר שש בפנימית ו', ונכנסה רועדת כולה פנימה. היא קירבה כורסה פנויה אל מיטת בעלה ורכנה אליו. "שי," לחשה על אזנו. "בוקר טוב." 

הוא היה חבוש כעת בראשו ומגובס ברגליו, אך על פניו נחה הבעה נינוחה, כמעט מחויכת. הפצעים בפניו כבר החלו להגליד וצבע עורו היה יפה, בריא; הוא נשם בכוחות עצמו, נשימה קצובה ורכה; מכשירי הניטור שהיו מחוברים אליו לא נראו פולשניים מדי, והוא נראה בסך הכול ישן. היא התיישבה. בלי למהר, הוציאה מתיקה ספרון תהילים מוכסף והחלה לקרוא בלחש.

יד קרה הונחה על גבה, ופניה הבהירות של ד"ר מרינה אוסטרובסקי פלשו בזוהרן למרחב המטושטש שבינה לבין בעלה. "מה שלומך?"

המבטא של הרופאה היה כבד וקולה גברי, כמו אצל רוב הרופאות הרוסיות, אך רקפת למדה למצוא דווקא בשונות זו מזור לפחדיה האיומים ביותר. עיניה של מרינה אוסטרובסקי היו תכולות מימיות, נוקבות, ושיערה הצהבהב הקצר, אף על פי שהיה צבוע, הלם את פניה החיוורות וחלוקה הלבן. זרותה הפיזית של מרינה, המראה הגויי שלה, כבר לא עוררו ברקפת סלידה, כמו בהתחלה, והיא שמחה על חמימותה הקרירה.

"הכול בסדר?"

"כן," אמרה רקפת. "מה שלומו?"

"יהיה בסדר," אמרה מרינה. "הוא משתפר. הבאת את המוסיקה שאמרנו?"

רקפת רכנה אל התיק והוציאה מתוכו דיסק, שעטיפתו נוצרה כנראה בגיהינום. חבורת הגברים בעלי המבט המטורף, מוגדלי השיער וחשופי החזה, שנדחקו לקדמת התמונה עם הגיטרות המעוותות שלהם, נראו כמלאכי חבלה בהחלט, ורקפת הרהרה, בינה לבינה, אם אין כאן מצווה שבאה בעבירה – להעיר את שי באמצעות השטניות הזו, והאם לא תרחיק ממנו על-ידי כך את חסדי שמיים, מה-גם שהוא עצמו, לאחר שחזר בתשובה, השליך את כל התועבה הזאת מאחורי גבו. היא הייתה צריכה לדבר על-כך עם הרב, אבל היא לא דיברה אתו. במקום זה היא שחה את חששותיה למרינה, והפיקה ממנה צחקוק צפצפני ו"מה פתאום?" נוזף. "העיקר," אמרה לה מרינה, "זה לגרות את המוח שלו. רוב החיים שלו הוא אהב את המוסיקה הזאת, אז זה מה שהוא צריך לשמוע. אולי היא תעזור לו להתעורר. בעזרת השם." 

המוסיקה החסידית והדרשות של מיטב הרבנים שהעריץ, לא עשו עליו שום רושם, חשבה רקפת, והניחה בידיה של מרינה את התקליטור. זו ניגשה אל מערכת סטריאו קטנה בראש המיטה, וכעבור רגע התמלא החדר צלילי יבבה צורמים, תיפוף מחריש אוזניים וצרחות אימים. מרינה בעצמה בקושי שמרה על החיוך הנצחי שלה, לנוכח התקפה זו על עור התוף והטעם הטוב, והנמיכה את עוצמת הקול לדרגה נסבלת, אם כי עדיין מאוד בלתי נעימה.

"זאת המוסיקה שהוא אהב?" שאלה בהשתוממות.

"כנראה," אמרה רקפת. "לא הכרתי אותו באותה תקופה."

"מוסיקה כזאת יכולה להעיר אפילו מתים."

שתי הנשים פרצו בצחוק משחרר ואחר כך הפנו מבט אל שי, סוקרות בציפייה דרוכה את תוויו השלווים.

"אח שלו אמר לי את שם הלהקה," אמרה רקפת והיטיבה את המטפחת על ראשה. "את יודעת איך הסתכלו עליי כשבחרתי את הדיסק?"

מרינה חייכה בהבנה; בהדרגה נסוגה ולבסוף פנתה ויצאה מהחדר, משאירה את רקפת לבדה עם בעלה השליו והמוסיקה המטורפת שלו.

תאונת הפגע וברח, שהשאירה את שי אלפר מחוסר הכרה על רצפת הבטון הקרה בחניון התת-קרקעי של בית משפט השלום בתל-אביב, אירעה בבוקרו של יום ראשון. השומר לא שמע ולא ראה דבר יוצא דופן. קבלן שיפוצים, שעבד בחניון בהתקנת שילוט, מצא אותו אחר-הצהריים והזעיק ניידת טיפול נמרץ ואת המשטרה. תחילה הוא עצמו נעצר כחשוד, אך עוד באותו לילה שוחרר, והחקירה הגיעה למבוי סתום.

המשך במסלול...