מקדש השבילים חלק ד'
היינו מוקפים בעצים ובין העצים היו קופים גבוהי קומה לבושים בבגדי מעבדה. הם נראו מודאגים מאוד ואמרו לנו שהשתגענו ונדמה לנו שאנחנו עוברים בין עולמות כשבעצם אנחנו כל הזמן כאן, בהזיות פסיכוטיות, אבל הם לא מורידים אותנו מהשביל כי אנחנו נכנסים לשיגעון הישרדותי כשמנסים לעשות זאת. הם אמרו לנו שהמשפחות שלנו מודאגות מאוד וכל המדינה יודעת עלינו. ואנחנו מופיעים בחדשות. ואולי בכל זאת נסכים לרדת וללכת לקבל טיפול? זה קצת הדאיג אותנו, אבל רוביאס אמר לי לא להאמין לכלום. ושהקופים הם אלה שמשוגעים ולא אנחנו. ושעוד מעט זה יעבור. ומעל לכל, לא לרדת מהשבילים עכשיו, שלא ניתקע כאן במציאות הזו ואז כל מה שהם אומרים באמת יהיה נכון. הם הציקו לנו הרבה והיה קשה לא להקשיב להם. במיוחד כשהם הביאו איזו קופה חמודה מאוד שהייתה דומה איכשהו מאוד לגלית, שניסתה לדבר על ליבי לרדת. נשמתי לרווחה גדולה כששבוע אחר כך העולם התחלף.
ה.
עולם המקדשים ההרוסים היה קצת הלם למערכת. זה היה מקום עצוב. עם הרי געש פעילים רבים שמהם יצאו טורים בוערים של מאגמה אל השמיים ושמש עצומה וגוועת ליד חור שחור שעמד לבלוע אותה ואת כל העולם הזה תוך כמה עשרות או מאות שנים. הוא בהה בנו מהשמיים בלילה כמו פה פעור בשחקים. ולידנו בעמק רחב הידיים ניתן היה לראות אלפי דגמים כמו שלנו מבוקעים והרוסים. רוביאס נהיה מודאג מה יקרה אם נגיע לעולם שבו המקדש שלנו עצמו יהיה פרום ככה אבל אני אמרתי לו שזה לא הגיוני. שאם מערך השבילים היה פרום במקום אחד הוא היה נפרם גם בכל היתר. ושכל עוד יש עליו אנשים הוא לא יכול להיפרם באמצע. אבל שנינו קצת הצטערנו שהתחייבנו לשנה שלמה. פתאום זה היה נראה לנו עוד המון זמן, ומסוכן. מה גם שנשארנו שם תקופה לא קצרה. למזלנו המלומד של שבט קירות השיש צייד אותנו היטב, ואכלנו טוב כל ערב. ושתינו ממי הגשמים שלהם. אבל האפר באוויר היה כבד, והאווירה הייתה מדכאת ושמחנו כשזה הסתיים.
ו.
כשזה לבסוף נגמר מצאנו את עצמנו במבוך של מראות. הם הציגו אותנו בכל מיני צורות מגוחכות. שמנים ורזים וורודים וחתוליים. אבל גם הראו לנו אותנו כמאהבים, וכאויבים שרוצחים זה את זה. בכמה מהמראות הייתי איש שפל, באחרות הייתי טיפוס אצילי ובשמחה הייתי מעביר את זמני בלשבת מול אלה כל התקופה אבל המראות החליפו מידי פעם את מראותיהן ולא ניתן היה ממש לבחור. רוביאס בשלב כלשהו אמר שהספיק לו מהמקום הדפוק הזה וכיסה את עיניו. לא מדובשו ולא מעוקצו הוא אמר. והתהלך במשך שבועיים עם חולצתו מגולגלת וקשורה על עיניו. אני חשבתי שהוא פחדן ושצריך להסתכל לדברים האלה בעיניים. אבל הוא אמר לי שראינו כבר כל מה שצריך ואין מה להמשיך לחפור על זה. יש בנו את כל החרא, הוא אמר. ואת כל הטוב. ודי.
אני לא הקשבתי. ונתתי למראות לסובב אותי על האצבע שלהן. ואני מצטער על זה. כמעט גוועתי שם אני חושב מרוב טלטלות בין אהבה ושנאה עצמית. רוביאס העיוור טיפל בי בחמלה כששקעתי אל נבכי השיגעון. שמע את כל הוידויים האיומים שלי. ואת כל ההתרברבויות. ובדרך כלל הצליח להחזיר אותי אל השקט המבורך בסופו של דבר. שבו הדברים הם פשוט מה שהם. אבל כשעברנו משם אני חושב שזקנתי בעשר שנים אולי.
ז.
למזלי הטוב, מצאנו את עצמנו לאחר מכן בחצר אחורית שקטה מאוד של איזה בניין בפתח תקווה. מערך השבילים היה משורטט שם בזרדים ועלים שנשרו מעצי האזדרכת ובילינו שם כמה ימים חסרי אירועים. רוביאס הוריד את החולצה מעיניו וחזר אל עולם הרואים. ואני קדחתי מחום במשך כמה ימים עד שחזרתי לקו הבריאות. אף אחד לא התייחס אלינו. פה ושם מישהו נכנס לחצר כדי להשתין. פעם אחת אפילו התעוררתי כשרוביאס קילל כי איזה נתז פגע בו.
מעלינו הייתה גברת אחת רבת מעללים שהיו לה ככל הנראה כמה מאהבים ותיאבון בריא. והיו מלא חתולים שדווקא ראו אותנו מצויין ובאו להתכרבל איתנו בלילה ולישון אצלנו. והכל היה כל כך רגיל ונעים סביבנו ואמרתי לרוביאס שאני ממש שוקל לרדת. שאני מתגעגע כבר הביתה ודי עם זה. אבל הוא אמר לי שאם אני ארד כאן אין כל ביטחון שהדברים יהיו כפי שאני זוכר אותם כשאחזור. מאוד יכול להיות שבכלל יש כאן גרסה שלי שחיה. או אולי כבר מתתי פה. או לך תדע. ואני ידעתי שהוא צודק. אם לא הייתי במצב כל כך מוחלש עדיין הייתי יודע את זה לבד. אני עשוי אפילו להעלם ברגע שארד מהמערך. כמה שהוא נראה עדין ושברירי כאן, הוא שומר עלינו ומקיים אותנו ואסור לנו לרדת עד שלא יסתיים לנו הזמן.
בהדרגה נרגעתי וחזרתי לשפיות. ערב אחד בדקתי את התאריך. היינו בשמיני לאוקטובר.
ח.
בחמש עשרה התעוררנו בלילה לקול צחקוק קטן והתיישבנו. על העיגול המרכזי במערך ישב אדם קטן מימדים ואפור עור שהיה לבוש בחליפה מהודרת. הוא הביט בנו בסקרנות שהיה בה גם משהו לא כל כך נעים. רוביאס שאל אותו מי הוא בקול תקיף והוא אמר ששמו מונגרמיאס כאילו זה אמור להסביר משהו. החתולים לא סבלו את ריחו כנראה כי פרוותם סמרה והם התרחקו בקולות שנאה עלובים. הוא צחק להם ולנו ואמר לנו שהמסע שלנו לא עלה יפה ושנמצאנו בלתי ראויים. הוא התקרב אלינו בהליכה איטית ומגמתית והסביר לנו שעדיף אם נרד כבר עכשיו לפני שהמצב יתדרדר. רוביאס עמד לומר לי לא להקשיב לו, אבל אני הנדתי בראשי לסמן שאני יודע מה הוא עומד להגיד ואין צורך. הבטתי למונגרמיאס בעיניים ואמרתי לו שיעוף מהדגם שלנו. שזה המרחב המקודש שלנו עכשיו ועד סוף השנה שלנו. ואנחנו לא יורדים ממנו שניה לפני זה.
הוא היה נראה מובס לרגע, ואז פניו השתנו למשהו איום שאני לא אוהב להיזכר בו והוא התנפל עלי. יורק עלי ארס אפור לעיניים תוך כדי הסתערות. חמקתי ממנו ובעטתי אותו החוצה מהשביל. הוא זעק כשנעלם. רוביאס חטף קצת מהארס ביד שלו ונכווה. טיפלנו בו בעזרת אדמה ועלים, מים ואור ואבנים שאספנו. הכוויה הבריאה, אבל הצלקת נשארה לו על היד עד היום ולפעמים קצת כואבת כשמזג האוויר משתנה.
מתוך חלק ה' (ואחרון)
למחרת בבוקר התעוררנו עם רוח טובה ושמש. וריח טוב מאוד שהיה באוויר העשיר. כשיצאתי מהשמיכות שלי והעפתי מבט ראיתי שאנחנו נמצאים במקום גבוה, בהרים איפשהו. והמערך שלנו היה עכשיו באמת מקדש. העיגול שבמרכז היה מין פגודה יפאנית שכזו, והשבילים הובילו אל כל מיני פינות בחצר שלה.