ללא תחליף

אין תחושה יותר זרה מלחזור כגנב, כקבצן, אל ביתך שלך, הבית שגדלת בו, שאתה מכיר בו כל סדק, כל חריץ מרצפת. ניקית ממנו את הבוץ והחול והאבק. הכנת בו את האוכל כדי להשביע את הרעב וכדי להתנחם. התכסית בו בשמיכה, הבאת אליו חברים, ידידי נפש, עד שנכנסו זה אל תוך הנימים הדקים ביותר של האחר.

ופתאום כל זה לא שלך. על פי החוק, על פי הספר, על פי הכסף. אך הנפש ממאנת להכיר במציאות שבראת לה, כמו יונה המרפרפת בכנפיה כנגד השובך הנעול. כך גם אתה, מחכה שהדיירת החדשה תפתח את המנעול העליון ותסובב את מפתח הפרפר הקבוע במנעול. היא סוקרת אותך במבטה, מלמעלה למטה, מזהה בך שמץ של מוכרות, אולי נפגשתם פעם או פעמיים, רק כדי למסור את המפתחות והיא את הצ'קים. אתה לא מביט בה, אתה מביט מעבר לגופה, אל הבית. איך השתנה תחת היד של האישה הזו, שהיא לא אתה. האם התרגל אל הגוף האחר שנם על המיטה, האם התרגל אל הבגדים האחרים, אל הספרים האחרים, אל כלי המטבח האחרים, אל האוכל האחר.

אתה מסביר לה במילים פשוטות, נטולות ניסיון שכנוע תפל וכוונות אחרות, את המצב, מקווה שתבין שהיא היחידה שיכולה להעניק לך מקלט, ושזו לא היא, אלא הבית.

היא לא אישה קשה, גם אל ערלת לב, והפנים שלה מתרככות ככל שהשתיקה ביניכם מתארכת.

לבסוף היא לוחשת לך באוזן, כשהיא טורקת אחריך את הדלת ונועלת את המנעול העליון. אתה יודע מה ההבדל בין אדם לאלוהים? לאדם יש מצפון שרודף אותו ומניס אותו הביתה.