שבילים

בעבר הרחוק הייתי מטיל מטבע כדי להחליט על מעשי למשך שארית חיי, מעניק לגורל את הזכות השמורה לו ממילא, אך הפעם עשיתי זאת באופן מודע לחלוטין. מעניין אם הגורל מודע לכך שיש אדם שמודע עד כדי כך לקיומו ולכוחו. בכל אופן, בימים אלו אני כבר לא נותן לגורל להחליט, לפחות לא באופן מעשי וישיר כל כך כמו בעבר. אני מקבל את ההחלטות לגבי עתידי באמצעים שקולים יותר, הגיוניים יותר, לפחות כך זה נראה. למען האמת, בדרך כלל אני מעניק את המשקל הסגולי היותר גבוה ליתרונות או חסרונות רגשיים, סובייקטיביים בהכרח, מאשר לכאלו אובייקטיביים. כך לרוב ההחלטות שאני מקבל מתלווה טעם חמוץ, שמרגיש כמו התכווצות זעירה, הסתגרות כמעט בלתי נראית של הלב. אין לי ברירה, אני חייב להמשיך הלאה עם ההחלטה, עם הנתיב הזה שבחרתי ביער העבות, כמו בשירו המפורסם של רוברט פרוסט.

בכל זאת, אני מוצא את עצמי, על אף ההתפתלות הממושכת בדרך והרצון לראות את המשכה (ואולי גם את סופה), חושב ללא הרף כמעט על הדרכים האחרות. פחות על מראה הדרכים עצמן, יותר על מראה עצמי בהן, איך הייתי משתנה עם כל צעד ברגל ופעימה של הלב, אולי הייתי מאושר יותר, או מבולבל פחות. 

מחשבותיי הרבות על ההחלטות שלא הוכרעו אין משמען חרטה על הדרך שבכל זאת בחרתי לעצמי, גם אם בשקר, או ברצון רגעי, ללא חשיבה קדימה, ללא ראיית הנולד. בסופו של דבר, כשעמדתי בפני הבחירה, לא הייתי יכול לדעת את המשכם של השבילים, ואת קושי הצעידה בהם. קל וחומר שעכשיו אינני יכול, כשהדרך לפני מכוסה בערפל כבד, עד שאינני יכול הבחין אפילו בצל צילם של קווי מתאר. רק להביט מטה, לא למעוד על איזו אבן נגף, ליפול באיזה בור, זה כל מה שאני יכול לעשות. 

כשיתבהר הערפל, אקווה שאגיע לארץ מישור, רחבת ידיים ומלאת דשא עשב. אולי, אם אסטה מעט משבילי, אמצא את השביל שבו לא בחרתי.

Photo by Matt Duncan on Unsplash
Photo by Matt Duncan on Unsplash
נכתב על-ידי
בניה גוטליב
"תלוי על חוט הכמיהה"
הדף נקרא 51 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי