פיוט לחורף נעדר

אֶל כָּל יַבֶּשֶׁת הַחֹרֶף מַגִּיעַ

בְּכָל מָקוֹם נִשְׁמַע הָרַעַם

וְנִרְאֶה הַבָּרָק.

כָּל חוֹף חֹזֶה בַּגֵּאוּת הָאֵינְסוֹפִית

וְכָל עֵץ הָיָה פַּעַם כְּצִפּוֹר

מְעוֹפֵף בָּרוּחַ.

גַּם בָּעֲרָבוֹת הַצְּחִיחוֹת וּבְשִׁטְחֵי הַמִּדְבָּר

הַמִּתְרַחֲבִים

יֵשׁ שִׁכְבוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת

שֶׁל חוֹל זָקֵן וְלָבָן

וּבָהֶן מְחַלְחֲלוֹת טִפּוֹת מַיִם

מִיְּמֵי הַמַּבּוּל.

וּמָה אִתְּךָ?

אַתָּה זֶה הַמִּסְתַּתֵּר תַּחַת הָאֶבֶן,

הַאִם גַּם אוֹתְךָ הִרְטִיב הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן?