נכשלת סדרתית במבחנים פסיכולוגיים

אני נכשלת סדרתית במבחנים פסיכולוגיים. זה לא שיש בי משהו לא בסדר, כלומר חוץ מזה. 

אני מנהלת אורח חיים בריא, זוגיות ארוכת שנים, שני ילדים, קריירה במשרד רואי חשבון מוצלח, ועדיין, כשאתקל בהנחייה, 

"השלימי: ילדות מנומסות..." אני אשלים: "ראויות להפלקה בטוסיק". אני לא מתכוונת לכך, אני יודעת תוך כדי שזה לא הדבר הנכון לכתוב, ועדיין זה מה שיוצא. 

יהיו כאלה שיאמרו שזה חלק ממני, ושישנה סיבה פנימית ועמוקה לכך שבכל פעם שמראים לי סיטואציה בתצלום שחור לבן אתאר תרחיש מורבידי שקשור לאלימות פיזית ומילולית, אבל מבחינתי זה שטויות. אין בי שום דבר לא בסדר, חוץ מהנטייה הפנימית והעמוקה להכשל במבחנים פסיכולוגיים. 

חלקכם אולי עשויים לחשוב: טוב, זה שהיה באמת גרוע, זו רק תחושה שלך. ובכן, לא ראיתם את פניו של הבוחן כשלקח בחזרה את טופס העתקת הצורות שלי. הבנתי איכשהו, אחרי שדיברתי עם חבר פסיכולוג, שלהצליח לכתוב באופן סידור הצורות את השם של הבוחן, לא ממש הייתה המשימה. אבל איך בשם אלף עזאזלים הייתי אמורה לדעת שכל הצורות אמורות להכנס ישר באותו צד של הדף? אני יודעת שרוב האנשים שמקבלים צורות להעתקה פשוט מעתיקים אותם לדף. מה שאני לא מבינה זה איך יכלו להתעלם מהצורך לכתוב "אלעד". הרי הנקודות פשוט כתבו את זה בעצמן. 

זה נכון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, ומגיל צעיר חונכתי שבנות צריכות להיות צנועות, אבל ביננו, לדעתי לא הייתה שום סיבה לרצף מבטי התדהמה של הפסיכולוג המראיין כששאל על אירועי חיים משמעותיים. רוב הבנות לא זוכות להיות יו"ר  מפלגת "כך" הצעירה וכתבת בעיתון הילדים אצבעוני. אני יודעת שזה מרשים. כזו אני, מרשימה. 
אז לא התקבלנו לישוב הקהילתי שרצינו.