חורבן
כשהערב ירד על הארץ, השקיתי את העציצים שבחדר המדרגות. כל טיפה מדודה, כל טיפה חשובה. באהבה טיפחתי את הצמחים. צמחי בר שגדלו בחצר שמתחת לבית, לפני ששיטחו אותה ושפכו עליה אספלט כדי להפכה למגרש חנייה. גידלתי חרציות, חמציצים, נרקיסים ורקפות. הייתי מגדל גם את צמח הלוף, אך השכנים שמעו על כוונתי והתריעו שאם אגדל את הלוף, שריחו רע, בעיקר בימות החורף, ידאגו שהמשכיר יעיף אותי מהבית. כמובן שלא רציתי בכך וויתרתי על הרעיון. הצטערתי על הצמחים שלא הצלחתי להכניס להיכל הזיכרון של החצר הקטנה, שהייתה ואיננה. עדיין יש לי תצלומים שלה, עוד מימי שכירותי הראשונים, שבהם התלהבתי מהטבע הפראי, הפורץ בר מתוך האדמה, של החצר. לא נראו מקרים דומים בעיר שאליה עברתי. הייתי מסתובב רבות בין רחובותיה על מנת להכירה על בורייה, כאילו הייתה זו עיר הולדתי, ובאף מקום לא מצאתי חצר כמו זו שהייתה לי מתחת לבית.
פעם ראיתי באיזה סרט בקולנוע פסנתרנית צעירה מפולין, והצלם, שאיני זוכר מה שמו, אך לשבחו נאמרו הדברים, התמקד בהבעות פניה של הפסנתרנית בעת שנגנה, יותר מאשר התמקד במרוצת האצבעות על פני הקלידים. פניה היו הפנים המרוכזות ביותר שראיתי מעודי, ריכוז מוחלט שהועלה לדרגת התעלות, או אפילו ניתוק מן הוויות העולם והחומר, מעין טרנסצנדנטיות שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. והתאהבתי באותה פסנתרנית שבסרט, על אף שלא אמרה מילה אחת ולא ביטאה אחת ממחשבותיה. רק בפניה הצעירות, אך החרושות קמטים של ריכוז ושל רצינות התאהבתי. לאחר הסרט, פניה עוד היו חקוקים בזיכרוני, ורציתי למצוא את שמה, שלא נאמר בסרט, שכן הופיעה רק לסצנה קצרה, ולא הייתה חשובה לעלילה. אך לי הייתה חשובה. מצאתי אותה ברשימת הקרדיטים הארוכה למדי של הסרט. מצאתי את תמונותיה באתרי האינטרנט ועוד מידע עליה, ואף את יצירותיה מצאתי ושמעתי. אכן פסנתרנית הייתה, פסנתרנית אמתית, וחיפשתי שוב ושוב בתמונות ובסרטונים את ארשת הפנים הזו, שכל כך קינאתי באדם שיכול להגיע למשהו כזה, למדרגה כזו שאי אפשר לזייף, אפילו בסרטים הערוכים למשעי. את נגינתה אי אפשר לזייף, והיא הייתה שמימית בדיוק כפי שהעידו פניה. בסרטונים היא התנועעה בדבקות כזו על כיסאה, עיניה עצומות, כאילו היא מתפללת שמונה עשרה של נעילה בקודש הקודשים. אין מדרגה גבוהה למעלה מזו, ואותה, כאמור, אי אפשר לזייף, אפילו באצבע קטנה, אפילו בעפעף, אפילו בתנועת שיער. זה או שהיא שם או שהיא לא. והיא הייתה שם, כל כולה. וגם אני רציתי להיות שם איתה.
ניסיתי לתרגל את הריכוז המנתק הזה בעת שהייתי משקה את העציצים, זה הטקס שלי, זו התפילה שלי בקודש הקודשים. כבר הפסקתי להתפלל מתוך סידור לפני שנים מספר, בלי שידעתי שיש עוד דרכים להתפלל, רבות הרבה יותר מאשר דרך המילה הכתובה בכתב משונה, בה האל"ף והלמ"ד של האל משתברות ונעשות לאות אחת, יצורה משונה שיש רק בשפת הקודש.
אני מודה שהניסיונות הללו היו קשים בתחילה. ברוב סכלותי ניסיתי לעצום את העיניים ולהתנועע בעת ההשקיה. דמיתי עצמי לכהן בעת ניסוך המים בחג הסוכות על המזבח. הבעיה שהמים המנוסכים נשפכו על כל השולחן חוץ מאשר על האדמה הצמאה של הצמחים, המשוועים לאיזו טיפה שתיטיב להם את יומם.
אז הבנתי שאפשר גם בדיוק, בצפייה בכל טיפה וטיפה במסעה מן הכד אל האדמה, ואת התנפצותה על העפר ועל העלים, להגיע לכדי התעלות, ניתוק מוחלט מהוויות היום יום. זה היה המקדש הפרטי שלי, הצמחים. כך נהגתי לעשות פעם ביומיים, ללא הפסק. ראשון, שלישי, חמישי ומוצאי שבת. שני, רביעי שישי וראשון. הימים עברו כך ביעף. כשהקושי הלך והתגבר, והרגשתי כיצד חומות הבית סוגרות עלי, הבטחתי לעצמי שאשרוד עד מחר, שאז אוכל לצאת להשקות את הצמחים. הם לא ביקשו הרבה כדי לצמוח. רק שמש, מים, ואת האדמה המדושנת שהצלחתי להשיג מבעוד מועד מן החצר, לפני שהרסו אותה והפכו אותה למגרש אפור ומשעמם, שעליו נוסעות וחונות כל היום וכל הלילה מכוניות שונות ומשונות.
אלו היו ימים טובים, פשוטים, במהלכם לבי לא התרחב, אך גם לא התנפץ. אך לכל תקופה טובה, ולכל תקופה בעצם, יש סיום. הסיום היה צפוי מראש, ולא היה אלים. תקופת השכירות הסתיימה והגיע שוכר חדש לראות את הנכס. אירחתי אותו בדירה יחד עם המשכיר, על כוס קפה קטנה ועוגיות שהכנתי בעצמי. איני יודע מדוע הפגנתי כך את טוב לבי בעיני המשכיר, אולי ירחם וישאיר אותי בדירתו הקטנה והטובה, שלימדה אותי דברים רבים על עצמי שלא ידעתי קודם לכן. אך הסיום, כפי שנאמר, היה בלתי נמנע. לא רחק היום ונחתם החוזה, המקדמה שולמה. באמצע החודש היה זה, ואולי טוב לבי ואחריותי כלפי הנכס גרמו למשכיר לא להתאכזר אלי ולדרוש מחיר שכירות של חודש שלם. שמעתי שכך יש שוכרים המתעמרים במשכירים, מבלי חוק איש הישר בעיניו יעשה. דרוש לא דרש המשכיר, וארזתי את כל חפצי בחזרה אל בית הוריי שבשרון. שם אחיה מעט עד שאמצא דירה חדשה. הוריי הזקנים בוודאי ישמחו לקבלני, שכן אין להם עוד בן מלבדי, ויודע אני על בשרי כמה הבדידות קשה. ביום האחרון, יום שמשי וקיצי היה זה, הבטתי על שורת העציצים הנאה שסידרתי לעצמי, לפני שנה בדיוק, כשמאכלת הבונים הונפה על החצר הפראית, על מנת להפכה לבת תרבות. הבטתי שוב ושוב בצמחים הפשוטים, שבשבילי לא היו אלא זיכרון של משהו שלא הייתי עד לו אלא חודשים ספורים בלבד. מעט מן החורף והרבה מן האביב והקיץ. לא זכיתי לראות את גינת הפרא בסתיו.
השארתי את העציצים כך, כפי שהם. יעשה בהם השוכר מה שירצה. אולי יטפחם כמוני ואולי ישליך את האדמה שבהם ויקנה צמחים הנאים לו ולשכמותו.
ברדתי במדרגות עם כל הארגזים, השקיות והתיקים, רציתי להביט עוד פעם אחת לאחור, על הדלת שכבר לא הייתה שלי. גם הדרך הביתה הרגישה זרה.