הג'וינט ה*לפני* אחרון שעישנתי

זה קרה עם אלינור וינאי, בחתונה של אורי ונדיה, באולם אירועים באזור התעשייה של נתיבות. בשיאו של הלילה, כשכולם רקדו בפראות וצרחו על הרחבה בין אורות מהבהבים ועשן סמיך, חמקנו דרך עציצי הדקלים שבכניסה האחורית, החוצה לחניה, לעשן ג'וינט פצצות שינאי הכין מתחת לשולחן כשכולם עוד אכלו.

***

"אתה לא מבין איזה תותח החומר הזה!" אומר ינאי ומדליק את הפייסל.

"וואי וואי אני מתה לעשן כבר," אלינור אומרת ואוספת את השיער.

עמדנו לצד האוטו בחניה, מבושמים מוודקה רדבול, אוזו, טקילה והתפרעות חגיגית שמחוץ לשגרה. המוסיקה פעמה בתוך האולם בביטים עמומים. העברנו את הג'וינט ביננו ושאפנו עמוק את החומר החריף. השפיע עלי מיד. באמת פצצות. תוך דקה ראיתי סופת ברקים בשמיים האדירים של המדבר, בקימור מעל עיירת הפיתוח המנומנמת. אלינור החלה לצחוק כמו מכשפה וינאי נדבק ממנה בצחוקים. באיזשהו שלב נמרחנו שלושתנו על האוטו בצחוק פרוע ולא ידענו מאיפה זה בא לנו. החיים התפרקו בכל גלגול של צחוק.

***

"ואז פנינה עופר אומרת לי- אם תרצי, אין זו אגדה!!!" קוראת אלינור בקול צורם, מחכה את המורה פנינה וצורחת מצחוקים.

"את לא מבינה, היא מחנכת אותך!" הרמתי את שתי ידי למעלה כעורב מטורף. "ערכים! הסמינריון שלך באימוני הוראה ירומם את מדינת ישראל, לפחות כמו הרצל והציונות!" נקרעתי מצחוק וינאי השתנק מהפיגור החינוכי של המורות שלנו במכללה.

***

"...ואז ישראל מנהל המוסך אומר לי- דחוף את היד עמוק לתוך האגזוז ותסובב חזק!" ינאי צורח ונקרע מצחוקים.

"לא נכון!" צורחת אלינור, "לדחוף ולסובב???"

"חזק!!!"

"לימין... או... לשמאל... ???..." אני שואל ולא מצליח להתבטא מרוב צחוקים.

"אני חושבת," אלינור נחנקת, "שלא באמת משנה לאן, כל עוד זה עמווווקקקקק!" נקרענו שלושתנו. איבדנו תחושה של זמן.

***

"... ואז אורי אומר לי:," ינאי מוסיף ברצינות ברגע של אחדות קבוצתית לאחר כמה דקות של סמול טוק שבור וריחופים, "כשהחדרתי לנדיה את המלפפון, מרוב לחות ורטיבות, הוא החליק פנימה!!!"

"לא נכון!!!" צורחת אלינור וצוחקת דקה ארוכה.

"כן!" ינאי לוקח שאיפה מהג'וינט, "היא שלקה אותו החוצה בלחיצה, ואז אורי ניסה לתפוס אותו באמצע, עם הציפורניים של הגיטרה!" השתוללנו מהשוקינג. "הוא נעץ במלפפון והחל לדחוף ולמשוך פנימה והחוצה, אבל כנראה לחץ חזק מידי, כי מהרטיבות, הציפורניים חתכו את המלפפון לשני חצאים, אחד נשאר בכף היד של אורי ואחד נדחף לתוך נדיה! היא נפלה על המיטה!!!" התפרענו מחנק ברחבי החניה.

 "וואוו, נדיה הזאת," אומרת אלינור לאחר שנאספנו מחדש ונרגענו קצת, שואפת ומוציאה את העשן, מעבירה אלי את הג'וינט, "מפתיעה."

"עכשיו כשהם נשואים," לקחתי שכטה אחרונה וזרקתי את בדל הצינגלה אל תוך הלילה המדברי, "הם יוכלו לעשות סלט שלם!"

"סלט יווני!!!" צרח ינאי ושוב התגלגלנו שלושתנו מצחוק.

***

חזרנו לאולם, לקפה של סוף הערב וקינוחים פרווה. איפרנו בכוסות האספרסו.

***

הנסיעה הלילית מנתיבות לאילת הרגישה הזויה לגמרי. אלינור ואני היינו אמורים להגיע עם ינאי למלון אורכידיאה שבקצה המפרץ, ולחכות לאורי ונדיה בסוויטת הרווקים. מכוון שלא עישנתי ירוק במשך חודשים רבים, החומר שינאי הביא הטריף אותי לחלוטין. נהגנו לתוך הלילה עמוק בחושך של כביש הערבה, ואותה סופת ברקים מקודם הופיעה שוב, זרחנית ומסתורית, מעל קו האופק הדרומי אליו דהרנו. הרגשתי כמו בסדרה 'ימים מוזרים', עם מוזיקת רטרו- אייטיז ברדיו ומוקפים באפלה גדולה. הברקים בחיבור בין הרי המדבר לשמיים השחורים ניצנצו בסגול וטורקיז. תוך כדי נסיעה הרגשתי שאני מתרומם מעל הרכב ורואה הכול ממעוף של ציפור גדולה, חיית מדבר אדירה, עצומת כנפיים עם נוצות משעווה, בטיסת לילה אינסופית של אימפריה חללית, עצומת ממדים וקפואה בזמן. צחקנו כל הדרך לאילת.