מיקי חמיש שברה את ליבי

טוב, לפחות עד כמה שלב שלם ומלא מזוגיות עם מישהי אחרת, לא מיקי, יכול להישבר. ובכל זאת, המתיקות העמוקה של הקשר האינטימי, המורכב והייחודי, שהעלה בי זיכרונות מוחשיים מבית סבתא וסבא כשהרחתי את הסדינים בלילה, העסיסיות המרגשת של משיכה מינית חריפה שעוררה בנפשי שיירי חלומות ודימויים מתוכניות טלוויזיה וסרטים מהילדות, אותו מְלַאי שלם של שברים מתוקים, צבעוניים ורעילים, שהרכיבו בנשמתי קליידוסקופ רגשי שלם, גדול ומרהיב, נשבר לרסיסים ברגע בו מיקי שיתפה שהיא יוצאת עם בחור אחר, זר, בנוסף אלי ואל רוני בן זוגה, ושהיא מאוהבת בו לחלוטין.

היא מעולם לא אמרה לי, שהיא אוהבת אותי. היינו קרובים מאד; מיקי זרמה איתי בהערצה ובכיף, דאגה לי ופינקה ואירחה כל פעם למופת, למרות שהרגשנו, שזה לא מתחבר עד הסוף. מעולם לא הגענו לעומק משמעותי בדיבור ביננו, כך שאף פעם לא הבעתי בפניה את מה שאני מרגיש, ובאמת, לא היה לי ברור מה אני מרגיש, למרות שהתרגשתי מאד בכל מפגש. מצב זה הסתבר כקריטי ביותר בצורך שלה בהתאהבות נוספת. לא סיפקתי מזון לנשמה הבוערת, המאוהבת, הפוליאמורית, שמטבעה העליז המשיכה לחפש אחר מי שיוסיף תמיכה רגשית מיידית, במקומות האלה של אינטימיות משוחררת, ולא כמו שהיה לה איתי - שהות באהבה גדולה והצפה של מורכבויות. זה נשמע מובן? האם אני מצליח לשזור משמעות מהרגשות הללו, אותם אני מתאר? אינני יודע. אני כותב, מנסח במילים, פורט לפרוטות את מה שאני מרגיש, את מה שקרה, אך לא ברור לי, האם זה נשמע הגיוני? האם ניתן בכלל *להיות* הגיוני, באהבה? האמנם ניתן לתפוס ולבטא רגשות פוליאמורים גואים, שמעצם מהותם החופשית, הפרועה, חורגים מכל היגיון והגדרה?

***

אנו יושבים סביב שולחן עם מפה משובצת, בפינת אוכל קטנה, בחלל בין המטבח לסלון. לצידנו חלון גדול שמשקיף על רחוב של אחר הצהרים במעמקי העיר. שרשרת הנורות שעל אדן החלון דולקת, למרות שעדיין מוקדם לכך. אנחנו שותים אספרסו חזק ממקינטה, מסיימים עוגת גבינה מתוקה, לאחר שנ"צ של אחרי סקס טוב. סקס מעולה. המשיכה שלי למיקי רצינית מאד. אבל עכשיו הכול שבור.

"כבר כמה זמן אני רוצה להגיד לך את זה, ולא יודעת איך. אתה בסדר עם המצב?" היא לוגמת מהכוס הקטנה.

"מי זה? איך קוראים לו? אני מכיר אותו?" אני שואל בתמימות ובסקרנות אמיתית, אך בפנים מרגיש את הלב נשבר. כואב לי בחזה ומדהים אותי, כמה חזק אני קשור למיקי. הרי היה ברור, שהכול פתוח, ושגם לרוני בן זוגה יש מישהי קבועה מהצד, לפחות מישהי אחת אם לא יותר, וסטוצים היו לכולם כל הזמן, אז למה אני שבור כל כך מהידיעה? אני חושב על בת זוג שלי גליה, שמחכה לי בבית. אני לא יודע אם הייתה מרגישה כמוני כעת, אם הייתי מספר לה עלי ועל מיקי. אני יודע שגם היא מתעסקת מהצד; ברור לי שגם לה יש סטוצים פה ושם, אולי אפילו מישהו קבוע, אך בניגוד לקשר של מיקי ורוני, חוסר התקשורת שלי עם גליה במקומות האלה, מבטל לגמרי את הצורך להתמודדות רגשית הכרחית עם מורכבות מצבנו הקיומי, וזה נורא. במקום לחיות בפתיחות ובכיף, הפכתי לבוגד, ועכשיו בוגדים בי. אני גמור. דווקא עכשיו, האהבה שלי למיקי בוערת חזק.

"לא משנה מי זה," מיקי משחקת עם הכפית בקצפת, "ובכל מקרה, לא נראה לי שאתם מכירים." היא מוציאה את הכפית מפיה ולועסת את הקצפת בפה סגור. "זה קורה כבר כמה שבועות, ומתחזק. אני לא בטוחה שאהיה פנויה לקשר עם כמה אנשים במקביל."

"אני מבין," אני שומר על חיוך תומך אך נפשי מרוסקת. אני מועך פירור קשה של עוגה על הדוגמא שבשולי הצלחת. אני מפרק את הפרוסה האוורירית לחלקים קטנים. ברור לי שמעכשיו יחסינו יצטננו וידעכו עד שיתפוגגו לגמרי. כן. הכאב מוחשי ובראשי מתנגן אחד השירים מאלבום שירי האהבה של פיטר האמיל... ככה מרגישה בגידה... ככה מרגישה בדידות. תמיד רציתי להרגיש איך לב נשבר וכנראה שזה מה שקורה עכשיו. מפתיע, אך באמת לא ציפיתי לזה. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. בגידה בבוגד. חשבתי שיש לי עוד מרחב שלם של זמן מתוק עם מיקי, לחקור ולהרגיש את זיכרונות ילדותי ואת דימויי התרבות שהיא מעוררת בי. אני מניח שזה כבר לא יקרה. אולי, זה מעולם לא היה אמור לקרות? אולי הצורך שלי לחקור תשוקה בוערת ומיפוי מנגנוני נפש מופשטים, אמור להיות מוכל במערכת היחסים המושלמת, שכבר יש לי? האם זה מה שהיקום מנסה לומר לי? חציתי את גבולות האהבה שאני צריך וכעת אני משלם את המחיר? אינני יודע. מה שכן, ליבי כואב וההלם גדול.

***

אני גומר את העוגה ומסיים בלגימה מרירה את הקפה החם מהכוס. בחלון הגדול הערב יורד.