מקדש השבילים - חלק א'

חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'
חלק ה'

אני ורוביאס עלינו על מקדש השבילים ביום שישי אחר הצהריים אחד בתחילת מרץ ונשבענו שלא לרדת ממנו במשך שנה שלמה. אני עדיין זוכר את הדרך שעשינו אז במכונית שלי מביתו ברמת גן ועד לגן הציבורי התל-אביבי שבו זיהינו שנינו את מערך השבילים המיוחד הזה לפני כמה שנים. אני דיברתי עם גרושתי בדרך ורוביאס עישן בדממה. 

כשהגענו הצמרות של הפיקוסים נעו כמו אוקיינוסים עדינים ברוח אחר הצהריים הקלילה. יום שישי החל והעיר המתה מבתי קפה מלאים וים אדם צמא לערק של צהריים ואהבות קצרות. 

את המכונית חנינו לא רחוק מכיכר רבין. הוצאנו מתא המטען את התיקים ועשינו את ההליכה הקצרה. לפני שעלינו על המרצפות החומות העפנו מבטים זה בזה, בוחנים את עצמנו לרגע אחד אחרון. לבסוף הנהון ולחיצת יד, והנה רגלינו מונחות על האריחים. 

ההתחלה הייתה מאוד פרוזאית כזו. רוביאס הניח את תיקו ליד העץ הגדול וסבוך הענפים, והתיישב לקרוא ספר. אני חניתי את עצמי ליד מפל המים המלאכותי וישבתי והקשבתי למים במשך זמן רב. המקום היה מלא במשפחות וילדים כשרק הגענו, אך במהרה התרוקן כשהאנשים התפנו לביתם, למקלחות שישי וארוחות הערב שיבואו בעקבותיהם. מידי פעם החלפנו מבט בזמן שהשמש החלה לשנות את צבעיה, מצהוב לכתום לוורוד משוגע, ולבסוף נעלמה מעבר לאופק הגגות והים התיכון. מנורות הרחוב נדלקו כשהערב התרווח במקומו. בלילה פרשנו שמיכה ונרדמנו איש במקומו. בבוקר בישלנו קפה על גזיה. 

השבוע הראשון היה מאתגר. אנשים פנו אלינו, פקחים שאלו אותנו שאלות. לא ענינו, או שענינו בקצרה, ובהדרגה עזבו אותנו בשקט. החל מהשבוע השני איש לא התייחס אלינו עוד. אט אט הפכנו כאילו שקופים לחלוטין. כאילו היינו פשוט פיצ'ר של המקום. כמו פסלים או מתקנים שהוצבו שם. הזמן עצר מבחינתנו. השמש עלתה וירדה. לפעמים ירד גשם, ולפעמים היה חם. 

באחד באפריל חגגנו את יום החודש שלנו בסיגריה משותפת בתוך החלק המעוגל שבאמצע מערך השבילים. זה עשה לנו סחרחורת. לפני שעלינו דאגנו קצת שנהיה רעבים אז הבאנו איתנו מלא אוכל שלא מתקלקל - שקיות של אגוזים ופחיות שימורים בעיקר - וקברנו את המאגר שלנו באחד מהפינות. אבל כמעט מההתחלה איבדנו את התיאבון שלנו לחלוטין. 

בעשרים ושלישי במאי חל השינוי הראשון. היינו כבר כל כך שקטים עכשיו שיכולנו כמעט לשמוע כל חרק וכל עלה יבש שנגרר על ריצפת הכיכר. ובכל זאת כמעט פספסנו את זה. כל כך מינורי זה היה. אבל הגבולות המתכתיים המלוכלכים שסביב לאריחים בצבע האדמה הפכו לזהב. דיברנו על זה קצת במפגש הערב שלנו בהתרגשות, אבל בכל זאת זה היה סך הכל עניין קטן מאוד. קבוצה של נערים שיכורים עשתה קצת רעש מהספסלים. הם ניגנו בגיטרה ועישנו וצחקו הרבה. 

למחרת נעלמה הכיכר והשבילים החומים שלנו עמדו עכשיו באמצע דשא עשיר. המפל המלאכותי הפך לנחל טבעי שפכפך לידינו והמעגל היה עשוי עכשיו מאבני ירושלים ישנות ומאובקות שעליהן היו חקוקים סימנים משונים. המבקרים בכיכר היו גבוהים מאוד יחסית. ושיערם אדום או בלונדיני. הם לא התייחסו אלינו. אלא היו עסוקים בפיקניקים וריקודים בשמש. ראיתי שהגיטרה של החבר'ה מהספסלים נותרה על אחד השבילים איתנו. אספתי אותה אלינו.

לארץ הזו קראו אנטליה, ועד כמה שיכולנו להבין מדיבורי האנשים, שהיו בעברית, אמנם קצת משונה, חגגו שם עכשיו את סיומה המוצלח של מלחמה גדולה. שהינו שם כשלושה ימים. 

בעשרים ושביעי במאי, לקראת חצות התעוררנו בלילה מיללות תנים על ראש הר שטוח במדבר רחב ידיים. השבילים שלנו היו משורטטים באבנים קטנות שמישהו ככל הנראה סידר. בבוקר השני שלנו שם הגיע אל המקום אדם לבוש בגלימות בדואי שהביט בנו במבט נדהם. הוא לחץ את ידינו ודיבר איתנו בהתרגשות בשפה שלא הכרנו. השאיר לנו כמה כדי חרס מלאים ביין מתוק, וכמה שקיות של אגוזים ודבלים. הוא הצביע בהתרגשות על דגם שבילים שני שעמד חצי גמור לא רחוק מזה שלנו. ואנחנו הודינו לו וברכנו אותו. 

בבוקר הבא ראינו קבוצה קטנה של אנשים על גמלים מתנהלת לכיוונינו אך לא הספקנו לדבר אתם. נופפנו להם לשלום מרחוק, והם נופפו לשלום בחזרה, אך בטרם הגיעו אלינו עברה בנו תחושה מוזרה מאוד, וברגע שלאחר מכן האנשים כבר לא היו שם. אנחנו עמדנו עכשיו בתוך עיר גדולה וסואנת, על ראש אחד הגגות הלבנים הנמוכים. 

קול פעמונים נשמע בעיר, ומשהו כמו מואזין זימר באוזנינו איזה שיר בקול עמוק ומלודי שהצליח להישמע צלול וברור מעל לצווחות הגלגלים וצופרי המכוניות שלמטה. השלטים היו כולם בשפה שמית כלשהי - רוביאס אמר שהוא חושב שזה פרסית עתיקה או משהו כזה.