מטרייה משולשת, פרק ד'

קטנה (מרב בן-שושן)
ראשון 26 לאפריל · 4 דקות קריאה

קודם פרק ג'

שניהם ידעו שהיא כבר לא תגיד כלום אחרי המקלחת. זו הפעם הראשונה שאיתן היה מרוצה שהתעקשו על מקלחת גדולה כל כך ועל הפינוק בזרמי מים מכמה צדדים, הוא יכול היה להרגיש עדיין את פיה נצמד אליו ויונק אותו עד שהגיעו שוב לפורקן ביחד, כמו שאהבו.

הם נכנסו למיטה והתכסו בשמיכה הזוגית. אפילו בעובדה זו ידעו שהם חריגים, זוגות בגילם כבר מזמן התכסו בשמיכות נפרדות, אם ישנו עדיין באותו חדר בכלל. אבל איתן אהב לשמוע אותה נושמת לידו, אהב להרגיש אותה נצמדת באמצע הלילה כשהיה לה קר או בודד באיזה חלום. הוא לא הצליח להירדם. יום ארוך מידי ויותר מידי מחשבות. הוא קם לעבור על מיילים מהעבודה, אולי זה ישעמם אותו מספיק כדי להירדם. כשהמחשב נפתח לבסוף, הקובץ שלה הבהב מול עיניו. איתן לא היה בטוח שהוא רוצה לפתוח אותו, ומה אם יש שם עוד הפתעות? הוא הרגיש איך הדופק שלו עולה והידיים מתחילות להזיע. שתי לחיצות רצופות והתיקייה נפתחה. מסמכי ביטוח, אקסל תקציב בייתי, תמונות החופשה האחרונה מהנייד וקובץ אחד עם קוד כניסה פרטי. איתן נעצר, היה ברור לו שלמען שלוות נפשו כדאי שיניח לזה. 'מה שלא יודעים, לא פוגע' זמזמה האמרה המפורסמת בראשו. בניסיון השלישי הקובץ נפתח. תאריך החתונה שלהם. צפויה שכמותה, תמרה שלו.

הוא אסף מלוא ריאותיו אוויר, אבל לא הצליח למקד את העיניים על המסך. הכל הסתחרר מולו ועיגולים שחורים כתומים ריצדו סביבו. זה היה עותק של סדרת התכתבויות שלא השאירה מקום לספק בקשר לרמת האינטימיות בין שני הדוברים. לא רק שהיא התייעצה עם מירון בקשר לשלישייה הזו שלה לפני שפנתה אליו, לפי הקובץ הזה, הם משוחחים כבר תקופה ארוכה. מירון מחמיא לה על הופעתה, לבושה, שנינותה והיא מצחקקת לו כנערה מבין השורות. איתן קרא מספר פעמים את השורות, הצליח לדמיין אותם יחד ולחוד. הוא נלחם ברצונו לגשת ולהעיר אותה מיד לבין ההבנה כי כדאי לחכות קצת. הוא לא ידע כמה זמן נשאר כך מול המחשב, לפנות בוקר התעורר עם גב וצוואר תפוסים מהישיבה הממושכת. נכנס למיטה לידה, כאילו שכב שם כל הלילה. כעבור שעה עם צלצול השעון המעורר לא רצה לפקוח את העיניים, רק להמשיך להרגיש את חום גופה צמוד אליו. הישבן שלה מתחכך בו והוא לגמרי מוכן לאהוב אותה ולנצל כראוי את זקפת הבוקר שלו. 

"איפה היית בלילה? חיפשתי אותך, היה לי קר פה לבד" היא לחשה לו עם עיניים עצומות עדיין.

השאלה שלה העירה אותו באחת. הוא מלמל משהו על מיילים דחופים מהעבודה, תשובה שסיפקה אותה וגרמה לידיים שלה להיכנס מתחת לשמיכה וללטף אותו. הוא אהב את הרגעים הללו בבוקר עוד לפני שכל הבית התעורר כך שיכלו להרגיש שוב רווקים, מצחקקים ביחד ממגע ראשון. הוא החליט שהוא לא מספר לה על הקובץ שמצא. רצה לחשוב קצת לבד. בהזדמנות אחרת היה שולח שאלה בוואטסאפ כבר אתמול בלילה למירון, אבל רק עצם המחשבה העבירה בו צמרמורת. הוא נזכר בקטעי השיחה בין תמרה למירון ששמע אתמול בלילה כשהבין שמירון שלו הוא בעצם סוכן כפול: מייעץ גם לו וגם לתמרה ומיד הרגיש איך פניו מאדימות.

הייתה להם בקושי חצי שעה של שמש חדשה עד שהשעון יצלצל שוב, איתן רצה לנצל אותה כראוי. הפעיל את הפלייליסט בנייד שלו, המוזיקה התנגנה בקצב איטי מחוללת סביבם בכישוף עם קרני השמש הבהירות שצבעו את השמיכה בפסים זוהרים. הוא עטף אותה מאחור וכרך סביב מותניה את רגליו, כך שלמעשה לא יכלה לזוז.

"אז מה רצית לספר לי אתמול?" לחש על אוזנה בזמן שידיו חוללו בה כשפים. 

נשימתה של תמרה נעצרה. הוא לא ידע האם בשל רגישותה למגע ידיו או בשל שאלתו. בכל מקרה המשיך לגרות אותה. "שכבתי עם מירון",

הוא נחנק וסובב אותה אליו. "מתי?" רצו לו בראש עשרות טיולים משותפים, חגיגות ימי הולדת, הבר בי קיו הקבוע בל"ג בעומר וסדרת ההתכתבויות שראה אמש. 

"אתה מכאיב לי. שחרר לי את היד" תמרה ביקשה וחילצה עצמה ממנו. 

רק אז הבחין בסימן האדום שהשאיר על כתפה. "מתי?" כמעט שאג עליה. 

"תירגע, זה היה לפני יותר מעשרים שנים. כשאתה נסעת לך לחשוב על החיים וקצת לפני שחזרת והצעת שנעבור לגור ביחד, אני נשארתי פה ללמוד לבחינות הלשכה. בערב אחרי הבחינה האחרונה מירון הכריח אותי לצאת לחגוג. אני התכוונתי להישאר בבית ולהתמסכן לי פה מול הטלוויזיה אבל הוא הכריז שחייבים לחגוג. גרר אותי לאיזה פאב אפל ומפה לשם בתוספת כמה שוטים של טקילה, נדמה לי, ואיזו סיגריה מתקתקה התעוררתי עירומה אצלו בדירה לפנות בוקר. אני לא לגמרי זוכרת מה היה. לא דיברנו על זה מעולם. אני התלבשתי וברחתי משם לפני שהוא התעורר. אבל אז חזרת מלא תובנות על החיים, עם הטבעת הכי נוצצת שראיתי עד אז וכל היתר היסטוריה" אמרה ושתקה. 

העולם שאיתן הכיר עד כה הסתחרר לנגד עיניו. כל החדר הסתובב לו מול העיניים "זה קרה שוב מתי שהוא?" ירה את השאלה בשקט. 

"לא" תמרה ענתה בדממה.

הוא קם ונכנס למקלחת "דבר ראשון אני הורג את מירון" אמר לתוך זרם המים הלוהט. הגוף שלו מחא על היעדר הפינוק שציפה לו. "אין ברירה נצטרך להסתפק האחד בשני" מלמל ותוך כמה דקות פרק את המתח שהצטבר בו. תמיד אהב להתחיל את היום נקי. כך הרגיש רגוע יותר, אבל עכשיו הוא בער כולו. הוא לא הביט על תמרה וניגש להעיר את הילדים. לפני שהוריד אותם בבית הספר הספיק לשלוח למירון הודעה "עוד חמש דקות אצלך. תתלבש".

 

ישר לפרק ה'



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש