מטרייה משולשת, פרק ה'

קטנה (מרב בן-שושן)
שלישי 28 לאפריל · 3 דקות קריאה

קודם פרק ד'

"אז כמה פעמים שכבת עם תמרה?" איתן נבח את השאלה שניסח בנסיעה הקצרה מביתו אל מירון. 

מירון עמד מזיע בפתח הדלת עם בקבוק מים קרים, בגדי ספורט ממותגים דבוקים אל גופו והיה ברור שהוא מופתע מאד. "בוקר טוב, גם אני שמח לראות אותך" הוא השיב בזמן שאיתן נכנס פנימה. 

רצף של שאלות התרוצצו בראשו של איתן: האם פה מירון מבלה עם נשים? האם הספה הכתומה הזו היגיינית מספיק כדי לשבת עליה, ובעיקר הציקה לו השאלה האם תמרה הייתה כאן לאחרונה. הוא סקר את הדירה הקטנה: סלון, שנראה יותר כמו חדר כושר, מטבח וחדר שינה. הדירה הזכירה לו דירת סטודנטים יותר מדירה של גרוש בסוף שנות הארבעים שלו והוא תמה היכן ישנות בנותיו של מירון כשהן מגיעות לביקור.

"כן, מה רצית לדעת? אם שכבתי עם אשתך?!" מירון הסיר את החולצה הרטובה ונכנס למקלחת, מניח למים החמים לשטוף את גופו החטוב ומשאיר את איתן לבדו. כדי לענות על השאלות, ראשית הוא צריך להחליט מה חשוב לו יותר: החברות עם איתן או הגוף המשגע של תמרה שמטריף אותו כבר יותר משני עשורים. שמה רק עלה והוא הרגיש איך הוא מתעורר לחיים. דמותה הקיפה את כל הווייתו: ריח הבושם הרענן במורד צווארה, החיוך המאיר שלה, הברק בעיניים. 'אוי אם רק היית שלי, לא היית מפסיקה לחייך לעולם' הוא זכר את שחלם להגיד לה. 

זה היה כבר קצת מעבר ליכולת הסיבולת שלו, הוא חלם על רגע גנוב איתה: תלתליה יקפצו סביבה כהילה זוהרת. משקפי שמש יסתירו את הבעת פניה המופתעת, כשיעלו ביחד במעלית, הוא כמעט ולא יצליח להתאפק ולא להפשיט אותה מיד. הוא היה צריך רק לעצום עיניים ולהניח לזרם המים להלהיט אותו עוד יותר וכבר יכול היה לדמיין שוב איך זה יכול היה להיות איתה. כשגמר וניקה את עצמו, בטרם התלבש, ועדיין לא ידע מה תהיה התשובה שלו לאיתן. מירון מצא את איתן מסתובב בעצבנות בין המטבח לסלון. היה נדמה למירון שהוא ממלמל משהו לעצמו, כאילו מנסה להרגיע את עצמו. מירון מעולם לא חשב שיצטרך לבחור. הוא הניח שאם יצטרך לבחור מתי שהוא בין אישה ובין חבר תמיד יוכל לנפנף את האישה, 'יש פשוט כל כך הרבה נשים נחשקות נוספות מסביב' הוא אמר תמיד. הוא היה רגיל כל כך להאמין שזה יהיה בזבוז זמן להתעסק רק עם אחת. אבל תמרה שונה. משהו בעיניים שלה שבה אותו פנימה. לראשונה, אחרי המון שנים ואלפי זיונים מהירים בחדרי מלוניות זולים, בחורשות ובחניונים נטושים, הוא הרגיש שמגיע לו יותר, שהוא רוצה יותר. לעזאזל! אפילו רצה להקשיב לסיפוריה על יום העבודה בלי לנסות להשכיב אותה בתמורה להקשבה. 'ובכלל היא הייתה אמורה להיות שלי, אם לא הייתי מרחם עליו אז בצבא' הוא ארגן לעצמו את האליבי.

"תראה-" מירון פתח את פיו כשעדיין היה עטוף במגבת. 

איתן לא חיכה להמשך והנחית אגרוף ימני מסובב על לחיו של מירון ללא אזהרה מראש. מבטו המופתע של מירון שנייה לפני שצנח על הרצפה המום, נתקע באיתן. כל שנות חברותם המשותפת רצו לנגד עיניו: הלימודים בתיכון והבגרויות, השירות הצבאי המשותף אחרי שנפל מטייס, הטיול הגדול בדרום אמריקה עד שהוא נטש וחזר ארצה חולה געגועים לתמרה כשמירון המשיך לבדו, הלימודים באוניברסיטת תל אביב והמון שנים של בגרות ותמיכה הדדית. 

"מצטער, מירון. בחיי מצטער" אמר איתן, מושיט למירון יד ומצטער מאד על שלא שלט בעצמו. "אני נטרף מרוב מחשבות. אם אני מאבד אותה אני אבוד. היא השתנתה לי, אני כבר לא מזהה אותה, לא מבין מה עוד היא רוצה ובעיקר למה" אמר וניגב את הדמעות לפני שיציפו את עיניו. 

מירון הקיף אותו בחיבוק, זכר כי איתן תמיד היה רגיש יותר ממנו. 'אולי אפילו תמרה לא שווה את זה', חשב, ועדיין יכול היה להרגיש את הערגה שזורמת תחת עורו כמעיין המחפש סדק לנביעה. אבל גם אם יחליט שהוא מעדיף את איתן הוא חייב לפגוש אותה, פעם אחת. הוא חייב לספר לה מה הוא מרגיש, לנסות ולשכנע אותה להיות איתו. הוא חיבק את איתן עד שזה נרגע. 

"אל תדאג, היא שלך. תמיד הייתה".

 

ישר לפרק האחרון



נכתב על ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש