סלט רוקט ואגסים

א. וידי
ראשון 10 לינואר · 13 דקות קריאה

החלון פתוח. רוח פרצים מטלטלת את הווילונות, מבשרת דבר-מה רע. אני נעמדת ליד החלון, עיניים כבדות שרק מחכות להיעצם. המיטה ריקה. ארון הבגדים מבולגן, אין זכר לעקבים האדומים שלה. אני יודעת לאן היא נסעה, אני יודעת לאן היא נסעה, אני יודעת למה היא לקחה את העקבים האדומים שלה ועזבה בלי להשאיר סימן. 

פותחת את הטלפון ובודקת. פלורי לא השאירה הודעה. 

עולה על קו ישיר מחיפה לירושלים, מספר 940, צחנת הבוקר של התחנה המרכזית בחיפה מתחלפת בריח מושבים ומזגן. הנהג שואל – את רוצה לשים את המזוודה הזאת במטען? לא, אני אומרת, היא איתי. החולצות והתחתונים והמעיל החום שלי: אני יודעת שיהיה קר. והגשם מתחיל לרדת, בוכה על חלון הזכוכית שממסגר נוף ירוק שמתרחק. בודקת את השעה, בודקת את השעה, בודקת את השעה, מישהו מנסה להתיישב לידי ואני לא נותנת לו. הגשם הזה לא מפסיק גם כשאני יורדת מהמפלצת הירוקה. צחנת התעלה שלתוכה האוטובוס זורק אותנו מחליאה אותי וגם הבידוק הביטחוני, שומר מפשפש בתיק ריק. שני חיילים מחייכים חיוך ממזרי כי התחנה מחפה על הקור של הרחוב. כעבור חמש דקות אני מוצאת את עצמי בקניון, תחנת ביניים שחוצצת בין המציאות שלי למציאות של פלורי. הרחוב – גשום וקר. המדרכות מבריקות, נוצצות, אני מחכה בתוך הבניין. מוציאה את הטלפון. מחייגת מספר שמזמן לא חייגתי, מצמידה לאוזן ומדמיינת את פלורי מתרחקת בשדרה המרכזית, על העקבים שלה, לעיר העתיקה. שם תוכל לשבת שעות ארוכות ולבהות באבנים הירושלמיות, עד שאחד מעוברי האורח ייעצר וישאל אותה אם הכל בסדר, אם היא ננטשה. אם היא נערת ליווי. אם היא רוצה קצת כסף. אם היא רוצה מונית. אם היא רוצה נשיקה. או מיטה חמה. והיא לא תענה. אני מכירה אותה, היא תשתוק ותעמוד מולם זקופה, תמשיך ללכת הלאה לפי הנבואה. לפי קולו הרועם של אלוהים, ישר, ימינה, ושמאלה, תחושת בטן עמומה. תפשוט את כף ידה ותטעה לחשוב שהגשם שוטף את העצבות שלה אל תהום מערכת הביוב. 

שיחה בחדר המדרגות בלילה. לפני שהיא עזבה. פלורי מעבירה יד בשיער שלי, לובשת פיג'מה חמה וכפכפים וורודים. היד שלה מלטפת, מסרקת בעדינות, מעבירה מגע נעים, אבל מהורהר. "הייתה לי מחשבה," מכונית עוברת על פנינו, מאזדה כסופה שצופרת בקצב מהיר. נחמד לשבת שם, לבד. הדברים מהדהדים חמש פעמים, נשארים תלויים באוויר. נספגים לאט בקירות המקום. "הורדנו הילוך בזמן האחרון, אני לא יודעת אם שמת לב. אני לא יודעת איך... עוד... להסביר את זה." 

אני בכל זאת מחכה להסבר, כשהיא ממשיכה לסרק את השיער שלי באצבעות רכות, בשקט, ואני אומרת (כמעט בלחש): "את רוצה שאני אתפטר? לא יהיה לנו כסף."

"לא התכוונתי לזה," פלורי משיבה בעצבנות. "התכוונתי למקום. המקום הזה, העיר הזאת. היא כמעט שקעה לתרדמה. אני לא יודעת. יש אנרגיות מתות, כמעט. אני פשוט מציעה שנעשה שינוי קטן."

"עד כמה קטן?" 

היא מפסיקה לרגע ללטף את השיער שלי. "אני רוצה שנעבור לירושלים."

אני מתיישרת בחדר המדרגות, מסתובבת עליה ולוטשת בה עיניים עייפות. "למה? למה את רוצה לעבור לירושלים?"

פלורי לא מסתכלת עליי בחזרה. המבט שלה משתהה על המדרגה הראשונה, שמובילה לרחוב, כי היא חושבת על נושא אחר. אבל אחרי דקות של שתיקה היא מרימה את המבט שלה ושולחת יד לשיער שלי. מנסה להחליש אותי. "זה לא רעיון שתסכימי איתו מיד." כבר שמעתי הכל ממך, אני אומרת לה, והיא מצדה ממשיכה לגעת בשיער שלי כמו מאלפת שיודעת להשיג את מבוקשה. "את יודעת, אתמול חלמתי חלום. זה היה חלום על סוף העולם. איך אפשר לתאר חלומות כאלה? זה עושה להם עוול. העולם התערפל. עננים התאספו, גשם עוד לא ירד אבל איזו בהילות כינסה את כולם – דחקה בי להיפרד. להיפרד ממך. נסענו במכונית. אני ואת ועוד מישהו. ניסינו להימלט מהסוף, המכונית והווישרים עבדו בעוצמה. רק האימה, רק החשש. היה שקט, דממה מתוחה. היה דבר גדול שהתקרב. אחר כך היינו בקומה העליונה של מבנה מסוים, נדחקים, אלה שהאמינו, מכינים כלי מלחמה ומצטופפים. עמד לידי מישהו שלא הכרתי, אבל הוא אמר לי – תסתכלי. אני רואה אופק. אוקיאנוס כחול, ים גבה גלים, ושמש שעולה מתוכו. מקיצה. הוא אמר לי – 'אלה כל הזריחות שבעולם.' בעיקרון ענת, מה שאני רוצה לומר לך, זה שאני צריכה לעבור לירושלים."

אני מורידה את היד שלה. "איך זה קשור לירושלים?" מחכה דקה, ומוסיפה: "תגידי לי, זאת הדרך שלך להיפרד ממני? למכור לי נבואות וחלומות בשקל?"

היא החזירה את ידה לחיקה. "זאת לא פרידה ממך. זאת פרידה מחיפה. וזאת תהיה אפשרות ענת, שאת יכולה להיענות לה או לא. אבל אם את לא באה איתי, אני לא אקח אותך איתי. מה את אוהבת פה, בחיפה, תגידי לי?"

אני מתנתקת ממנה, רועדת. היא מפחידה אותי. עם הדיבור על החלומות, על התשוקה שלה לירושלים. זאת לא הפעם הראשונה שהיא פזלה לכיוון ירושלים. זה תמיד היה מוקד תשומת הלב שלה, כמו ריח קטורת אפל בכנסייה. נכנסנו פעם לכנסיית נאביטי בנצרת, הכנסייה האגדית והחלולה, עם הזקיפים שלה והחלל הפתוח שכמו מכיל אותך וסוחט אותך בו זמנית. היא עמדה קפואה מול הציורים של ישו ומול האורגן, ואז התרחקה לספסלים, היכן שנוצרי טוב התפלל ולטש בה עיניים. נשענת, כמעט נופלת, על הספסלים, מבוהלת וקטנה. הרימה את מבטה אליי, גידפה אותי ונשבעה שכף רגלה לא תדרוך בנצרת לעולם. 

אני משיבה לה – "אני אוהבת את הנוף של המפעלים, פלורי." זה היה הדבר היחידי שיכולתי לומר לה בביטחון באותו לילה. 

שיחה בחדר המדרגות בלילה. פעם אחת סיפרתי בדיחה על החלומות שלה. היא נעלבה ולא דיברה איתי שלושה ימים.  כשניסיתי לגעת בה היא לפתה את היד שלי – שמה יד על הדופק, והידקה אחיזתה, כשניסיתי להשתחרר. "מה את עושה?" היא שתקה. העיניים החומות של פלורי אמרו לי 'אל תזוזי', הן אמרו 'את מעליבה אותי'. היא לא דיברה איתי. באותו לילה החלטתי לישון על הרצפה. עדיין נפגשנו בחדר המדרגות בלילה אבל במקום לדבר היא שתקה ונתנה בי מבט קשה, מחכה שאני אסתובב ואצא. לא יצאתי. נשארתי איתה עד שהיא קמה וחזרה לישון בחדר. התבוסה. גם אז כיסיתי אותה בשמיכת פוך כשהיא ישנה חזק וחלמה כנראה על אותם מקומות קדושים בירושלים, על סוף העולם הזה. 

את התסביכים שלי עם פלורי הכירה יותר טוב מכל אדם אחר – מרגריטה. חלקנו אוהל בטירונות, וחדר בשירות הצבאי, היא הייתה שם עוד בהתחלה. היא הכירה את פלורי ודיברה איתה בטלפון, הסבירה לה מה לעשות כשלא דיברנו. הסבירה לי שגם אני יכולה לעשות מחווה רומנטית, שלא בהכרח תהיה לנשק את פלורי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, על מדים ירוקים. היה למרגריטה קול גבוה ותלתלים, אבל אחרי הסדיר ראיתי אותה פחות ופחות. היא אמרה לי – "את צריכה לבוא לקטמונים יותר, אני מתכוונת, על בסיס שבועי." והייתי משיבה לה – "את תצטרכי לקפוץ לתל-אביב, כי אני לירושלים לא חוזרת." כשישבתי באוטובוס חשבתי על השיחה הזאת ביננו, שבוע אחרי שגזרתי את החוגר וחשבתי שאני מעכשיו אהיה מאושרת. חשבתי שאני נוסעת לירושלים, ולא רק שלא למען ריטה, אלא למען פלורי. פלורי! שיכולה הייתה לקום וללכת בלי לומר מילה. 

אני פותחת את הטלפון בתחנה המרכזית בירושלים, מחייגת את המספר של מרגריטה. היא עונה אחרי שני ניסיונות. "זה מספר שלא חשבתי שאשמע ממנו שוב," היא פתחה בנימה ספק מזלזלת, ספק משועשעת. היא קצת מזכירה את הגיבורה בשיר של מירי בן שמחון – "נערה שחורה עם חטטים בפנים". היא לא שחורה, אבל יש לה חטטים בפנים. פעם שאלתי אותה למה והיא סיפרה שבערב ההורים שלה היו רבים, וכדי להעביר את הזמן היא הייתה מגרדת את הפצעונים. מפוצצת אותם אחד אחד כדי להפיג את המתח. היא אומרת לי בשיחה – "אם את רוצה שאני אבוא, תצטרכי לחכות. זה ייקח זמן." אני מתיישבת על המדרגות בתחנת המוניות, על מדרגת אבן רטובה, ונהגי מוניות ממהרים להתאסף ולשאול מה היעד. אין יעד, אני מנפנפת אותם, ומרגריטה מופיעה אחרי זמן שאי אפשר לספור. אחרי בהייה ממושכת בשמיים, ברצפה הצהובה. היא שמה את ידיה על הכתפיים שלי ומחייכת, אני כבר לא זוכרת איך היא נשמעת. "חבל שאת באה לפה רק כשמדובר בה. כי כשמדובר בי – אין לך זמן. אין לך כסף. את עובדת. נכון, ענת? זה תמיד מורכב בשבילך להגיע?" 

אני שותקת, מתוחה. היא מכירה אותי. היא יודעת שזה לא אישי, שאני לא נגדה. "רציתי לבוא, באמת רציתי. אבל זה לא הזמן שתכעסי עליי. יש לי בעיה יותר גדולה."

היא פולטת אנחה קצרה, המרווח בין השיניים שלה נחשף. לועג לי. "אז מה? את שוב תלכי לרדוף אחריה בגשם? את יודעת עד כמה גדולה העיר הזאת? את חושבת שאת יודעת לאן היא נסעה? יש את קטמון, ויש את העיר העתיקה, ומה אם עף לה פיוז והיא נסעה למזרח העיר? את לא חושבת בהיגיון, אני מצטערת. הסיכויים שנמצא אותה שקולים לסיכויים של החרדי הזה למצוא גוי של שבת."

"אל תדאגי, למזלי היא לא עוזבת בלי להשאיר רמזים. היא דיברה על גג של בניין, בניין גבוה, ואני חושבת שאני יודעת לאיזה בניין היא התכוונה. אני מתערבת איתך שזה לא כל כך רחוק מכאן."

"תעדכני אותי." ענני סערה תלויים כמו תפאורה מעל העיר הזאת. אני מסבירה למרגריטה מה קרה. הלילה, השיחה בחדר המדרגות. "אני לא רוצה להיות גסה, או להעמיד פנים שאני מבינה במערכת היחסים שלכן, אבל אני חושבת שלא היית צריכה לשלול את האפשרות לעבור לכאן. תראי! תראי איזה יופי, איזה מזג אוויר אירופאי." אין לה רכב, יש לה אופניים חשמליים. אנחנו יוצאות מהבניין ואני עולה על קצה המושב, נאחזת בו באצבעות שמלבינות ממאמץ. מנסה לא להפר את האיזון של האופניים. ומרגריטה לא מדברת יותר. לא מוסיפה למתח שלי, לחרדה שלי לחייה של פלורי. מי יודע. אולי אני טועה, והיא נמצאת עדיין בחיפה. יושבת על הספה עם שקית של צ'יטוס ומחכה שאתקשר אליה כדי שתוכל לצחוק בקול רם – להכריז שזאת הייתה בדיחה שהלכה רחוק מדי. מרגריטה ואני נוסעות רחוק, אם לומר את האמת. היא מסיעה אותנו בריכוז מוחלט לרחוב קינג ג'ורג', דרך סמטאות צהובות. על רקע גשם שקט שגורם למדרכות לנצנץ. אנחנו עוצרות בתחילת הרחוב, היא מסתובבת אחורנית, מתרחקת ממני, שואלת: "איזה בניין את צריכה?" מחכה. "אני מכירה את כל הבניינים פה, אין אחד שלא ראיתי."

"בניין לב העיר." 

"מה היא איבדה פה, תגידי לי שוב? אין בבניין הזה שום דבר. שום דבר שיכול להיות רלוונטי לה."

"לכי תדעי, לאלוהים יש תכניות אחרות בשבילה."

מרגריטה פלטה צחוק מגוחך, עצבני, מחווה גדולה, עם כל הראש, והתלתלים שלה התנדנדו ככה מצד לצד. "את רוצה שאני אתקשר למשטרה? כל המצב הזה נשמע לי הזוי. מכל המצבים שתיארת לי עד היום, היא לקחה את זה לקצה." מרגריטה ממשיכה לחייך, זה לא מוצא חן בעיניי. "כמעט כאילו היא עושה לך בכוונה, בוחנת אותך. עד כמה רחוק את מוכנה ללכת. זה כמובן, מגוחך. אבל את יודעת... רעיון. תיאוריה, אפשר לומר."

"מה את מציעה לעשות עכשיו? ללכת לבניין? מה אם היא לא תהיה שם?" אני מודה כמעט באי רצון. מקווה שפלורי יושבת על הספה וטוחנת צ'יטוס וצוחקת. אבל אין שום דרך לברר:היא לא הייתה על הספה בבוקר, היא לא תהיה שם גם עכשיו.

"הטלפון שלה איתה? תתקשרי קודם." החיוך שלה מתעקם כלפי מטה. הגשם הזה הולם בנו, מרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. היא מציעה שנעבור לחסות תחת אחד הבניינים, מתקדמת עם האופניים ואני אחריה. בו זמנית מחייגת את המספר של פלורי. אפס חמש שמונה ארבע אחת שש שש שבע אחת תשע. תעני. תעני. תעני. בשם כל הדברים בעולם, תעני. הטלפון מפסיק להשמיע את צליל החיוג, אבל אני לא שומעת את הקול שלה. היא שותקת מעבר לקו. "פלורי," אני מחכה שהיא תגיב. היא ממשיכה לשתוק. הגשם מתגבר ואני רק מחכה שתענה לשם שלה. "אני לא יודעת אם את שם. אבל אם את כן, תקשיבי לי. תקשיבי לי לרגע, רק לדקה. מה יקרה אם נעבור לפה? תגידי, מה יקרה? מה יהיה איתנו?"

מחכה. לה. שתנתק, או שתגיד כבר משהו לעזאזל. אבל הדממה מהצד השני נמתחת, נמשכת, כמו לועגת לי ולמילים שלי. מרגריטה פולטת אנחה, מעבירה יד בשיער המתולתל שלה. בוחנת ציפורן שנשברה. היא עזבה הכל בשביל להגיע איתי לכאן. את החתול שלה, את שבתאי החבר הנרקומן שלה שישן חזק על הספה אחרי טריפ רע. היא הייתה צריכה להשגיח עליו, לשבת לידו ערה כשהוא צועק קללות ואומר לה שהכניסה אסורה, כי הוא נזרק מהשמיים ונפל. נפל חזק. היא הייתה צריכה להיות איתו על הספה. הקו מתנתק מבלי שמילה אחת מצידה תיאמר. אולי חטפו אותה. אולי היא בכלל לא שם, אולי היא יושבת בבית קפה ברחוב קינג ג'ורג' ומזמינה סלט רוקט ואגסים. ואולי השיגעון השתלט עליה סופית. אולי היא הגיעה לשוק בעקבות הנבואה, זרקה את העקבים האדומים שלה והתחילה לרוץ בגשם, בין השלוליות. בין הדוכנים השונים. בידיים פרוסות, כמו ילדה קטנה ונאיבית שלא מכירה את כדור הארץ ולא יודעת מה זאת אהבה. אני לא יודעת. מרגריטה מניחה יד על הכתף שלי ומכוונת אותי לבניין לב העיר. השומר הבידוק המעלית אני לוחצת על קומה עשרים. קומה עשרים. דלת המעלית נסגרת ונפתחת, פולטת אותי החוצה אל קומה עשרים. קומה עשרים. זאת קומה קטנה, שמחולקת לשני חללים. אחד משמאל – שבו יש דלת ושלושה אנשים שעומדים עם גלויות ביד. נכנסים אחריי למעלית ומשאירים את הקומה ריקה. אין בה אף אחד אחר. מימין – שולחן קפה קטן, שני כיסאות, עט ויומן מבקרים. מאחוריו – שלושה חדרים. נפרדים. דלתות זכוכית מחוסמת. אני מתקרבת אל שולחן הקפה, מתיישבת באחד הכיסאות. מדפדפת בקלסר. ברכות מכל העולם, בשלושים שפות שונות. ליד היומן יש רשומות. שם פרטי, שם משפחה, מספר טלפון, אימייל, כתובת מגורים, מדינת מוצא, שתי עמודות נוספות:אחת לרישום זמן הכניסה לחדר התפילה ושנייה לרישום שעת היציאה מחדר התפילה. בשורה האחרונה רשום השם המלא של פלורי. מדינת מוצא יזראעל, זמן כניסה לחדר התפילה ניין איי אם. עכשיו אחת עשרה בבוקר. לא רשום זמן יציאה. אני מתרוממת מהכיסא וניגשת לחדר הראשון, עומדת על קצות האצבעות כדי לראות מי מתפלל. אישה, משתטחת, פניה מופנות למכה. החדר השני ריק מאדם. בחדר השלישי יש פלורי. היא יושבת על הברכיים, שתי ידיה צמודות לפנים, זזה קדימה ואחורה כמו מתפללת אדוקה. היא אף פעם לא התפללה, לא שמרה שבת, צחקה שהרגנו את אלוהים, אני והיא. אבל עניין הנבואות היה אחר לגמרי עבורה. 

עוטפת את היד סביב ידית הדלת. הדלת לא נפתחת – היא נעולה מבפנים. אני מתרחקת על גבי השטיח, אל חדר התפילה האמצעי. נכנסת, סוגרת את הדלת מאחוריי. שלט גדול ואדום באנגלית: אונלי וואן פרסון איז אלאווד. מחדר התפילה נשקף נוף ייחודי, לירושלים כולה. חלון גדול שמגיע עד התקרה – משקיף על ענני הסערה ועל חתולי הרחוב ועל כיפת הזהב רחבת הכותל הרחוב הראשי. בין החדרים יש מחיצות שקופות למחצה. צדודיתה של פלורי עדיין אחוזת טירוף, בחדר הימני אישה עדיין מתפללת למכה. בחדר שלי יש שטיח אדום, כרית תפילה, כורסא מעץ, שולחן קפה נוסף, וריח של אישה מבוגרת ששכחה לשים דאורדורנט. הנוף מהפנט אותי. שני מסוקים חגים מעל העיר, אחד אחרי השני. בתוך ענני הסערה. רעם מרעיש ברקע – וצדודיתה של פלורי מפסיקה לנוע. נראה שהיא מתרוממת, מתקרבת למחיצת הזכוכית. מסתכלת עליי – אני נמנעת מלהשיר מבט. היא מצמידה את האצבע שלה למחיצה כמו מסמנת – תסתכלי לכיוון ההוא. היא מצביעה על קלסר, שנמצא על שולחן הקפה, שנמצא ליד הכורסה. אני ניגשת לקלסר. היא נעלמת בחדר התפילה שלה. ואני בשלי. מתיישבת על הכיסא, ליד הקלסר. הוא עבה, כבד, כחול. פותחת אותו. עמודים על גבי עמודים נתונים בניילון שקוף, באנגלית ובשלושים שפות נוספות בפונט זהה לחלוטין. תאריכים שונים. מדפדפת בין הדברים. אנגלית. דוקטור לפילוסופיה בשם פיטר דיוויס כותב בראש העמוד: 

"אתמול ישבתי בחדר הרחצה, מהורהר ונינוח, ושמעתי קול. את קולו הגדול של אדוני, רועם, מזיז גורלות, מסיר דאגה מלבי. האדון דיבר איתי בלילה חשוך זה, ולהלן פרטי הדברים: 1. סע להולילנד, תבקר בג'רוסלם. 2. תאדיר את שם השם, תפיץ את הידיעה 3. תאכלס מחדש את ההולילנד, דאג לעיר ג'רוסלם עד השביעי בפברואר, בקר בכותל המערבי והתפלל לשלום. 4. סע לערב הסעודית, תבקר במכה. תבקר במקומות הקדושים. 5. תאדיר 6. התפלל לשלום." וכן הלאה, וכן הלאה.

דפדפתי הלאה. פיטר, אנה, ז'אק, אחמד, דוויד, אלאן. שמות על גבי שמות על גבי עמודים של נבואות שמתארים את רגע ההארה הגדול. הנחתי את הקלסר במקומו. דף לא גדול ביקש ביציאה מחדר התפילה לדרג את איכות הנבואה. איכות. הנבואה. נדרש. לדרג וליידע את הצוות. נצמדתי למחיצה. פלורי ישבה שם והביטה בי. דפקתי, הלמתי באגרופיי על מחיצת הזכוכית. מחכה שתגיב, שתצעק, שתגרש אותי, שתגיד לי שכל זה בולשיט. "מאות אלפי נביאים לא טועים ענת," היא אמרה. הפסקתי להרביץ לזכוכית. היד שלי כאבה. "אנחנו צריכות לעבור לירושלים."

הסתכלתי עליה בחוסר אמון. "אני לא מבינה, אני לא מבינה מה קרה לך פה."

היא חייכה חיוך שהייתה חושפת בשעת לילה מאוחרת, ואמרה בקול: "בואי, תיכנסי לחדר שלי. תציצי בקלסר."

יצאתי מחדר התפילה. הריח העפש של הזיקנה התחלף בריח של שטיח לאחר ניקוי יבש, בחדר התפילה של פלורי. היא לקחה את היד שלי והובילה אותי לכיסא, לקלסר, הכל אמת. המקום הזה היה קיים. בחדר המדרגות בלילה הזכירה אותו, את הכיסא והקלסר והנבואות שאנשי הצוות מתייקים. "תקראי," היא אומרת, "בקול רם בבקשה."

שמה המלא של פלורי. תאריך – תאריך של היום. "אתמול ישבתי בחדר המדרגות, מתווכחת איתו. עם הגדול מכולם. אכן, במאות הפעמים ששוחחנו הוא לא השיב פעם אחת ויחידה. אבל אתמול שמעתי את קולו הרם מהדהד. הוא הורה לי לנסוע לירושלים, למרכז לשלום ולאהבה. להלן פרטי הדברים שנחשפו בפניי בעת ביקורי: 1. מניחים את עלי הרוקט בקערה. מזליפים את מיץ הלימון על פרוסת האגסים כדי למנוע השחרה, ומוסיפים לקערה. מוסיפים את האגוזים ומערבבים. 2. מערבבים בקערית את חומרי הרוטב הרצוי ויוצקים על הסלט. מערבבים. 3.מפזרים מעל את שבבי הפרמזן, ומגישים מיד." קלסר הנבואות הכחול, נשמט תחתיי.



נכתב על ידי
א. וידי
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא שבע פעמים
רוצה להגיב? התחבר



הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש