לאן נעלם עורך דין פנחס שמוּקלר?

יואב קרן
שלישי 2 למרץ · 5 דקות קריאה

בוקר אחד גילה יוחאי סימנטוב שהוא כבר לא קיים.

כלומר, ברמה הגשמית הוא דווקא היה קיים לחלוטין. התעורר כמו כל בוקר בשש וחצי והלך לשירותים וצחצח שיניים והתגלח והתקלח והתלבש לעבודה. הוא הכין לעצמו כוס תה עם לימון ואחד סוכרזית וכשסיים לשתות שטף את הכוס, לקח את תיק עורכי הדין המרופט מרוב שימוש וירד לרחוב. היום אלך לעבודה ברגל, החליט. יש מזג אוויר יפה. לא חם מדי ולא קר מדי. 

החשד הראשון התעורר בלבו כשהגיע לעבודה והכרטיס שלו לא פתח את שער הקרוסלה בכניסה. טוב, קורה לפעמים. יוחאי ניגש לשומר, אמר לו שיש בעיה בכרטיס וביקש ממנו לפתוח.

"אתה עובד כאן?" שאל השומר. יוחאי לא הכיר אותו. כנראה חדש בתפקידו. וחוץ מזה עבדו בבניין מאות אנשים, אם לא אלפים. היה טבעי שהשומר לא יכיר את כולם.

"כן, כבר עשרים שנה", אמר יוחאי והראה לו את כרטיס העובד.

"זה כרטיס ישן, עוד לא ראיתי כזה", אמר השומר. הוא הביט בתמונה שעל הכרטיס, הביט ביוחאי ולחץ על הכפתור. יוחאי הודה לשומר, נכנס למעלית ועלה לקומה 12. הוא עבר בחטף על פני השלט שבו נכתב באותיות מוזהבות "וולך-אפרתי-יהושע, משרד רואי חשבון", ואפילו לא הבחין בכך שהשלט המקורי – "שמוּקלר-סימנטוב עורכי דין ונוטריון" כבר לא שם.

יוחאי סינמטוב העביר את כרטיס העובד בחיישן של דלת הכניסה למשרד. כלום. הדלת נותרה סגורה. אני אבקש מרותי להביא לי כרטיס חדש, אמר לעצמו. רותי היתה המזכירה הוותיקה של המשרד ולמרות שלא היתה עורכת דין, היא הבינה בעניינים המשפטיים הרבה יותר מאשר המתמחים הצעירים ואפילו מהפרקליטים הזוטרים.

יוחאי לחץ על כפתור האינטרקום. קול לא מוכר של אישה ענה לו.

"כן?"

"זה יוחאי, תפתח לי בבקשה, הכרטיס שלי לא עובד".

"איזה יוחאי?"

"יוחאי סימנטוב? השותף הבכיר? הבוס שלך?" בטח שמוקלר השמוק הזה שוב הביא פקידת קבלה חדשה בלי לעדכן אותי, חשב.

"מצטערת, אין פה אף רואה חשבון בשם יוחאי סימנטוב". 

"רואה חשבון? חס וחלילה! אוכלי הנבלות האלה. אני עורך דין ואם את לא רוצה שאני אפטר אותך ביום העבודה הראשון שלך פה, תפתחי לי תכף ומיד".

נשמע זמזום ודלת הזכוכית החלבית נפתחה.

מאחורי הדלפק ישבה אישה צעירה. 

"את חדשה כאן?" שאל יוחאי. "כי שמוקלר לא עדכן אותי שהוא מביא פקידת קבלה חדשה וגם רותי לא אמרה לי כלום..."

"מי אתה?"

"אני לא מבין, זו בדיחה? מי את? זה שמוקלר הביא אותך? או רותי?"

"אני עובדת כאן כבר שנתיים ואין לי מושג מי זה שמוקלר ומי זאת רותי וגם אותך אני לא מכירה. ואני לא פקידת קבלה אלא מנהלת המשרד. יכול להיות... יכול להיות שהתבלבלת בקומה?"

מוזר, חשב יוחאי, ואז הבחין באותיות המוזהבות על דלפק הקבלה:

"וולך-אפרתי-יהושע, משרד רואי חשבון".

אולי באמת התבלבלתי בקומה?

"רגע, זו לא קומה 12?" שאל את האישה. 

"זו לגמרי קומה 12".

"אז אני לא מבין מה קורה.. זה המשרד.. הנה, פה, זה החדר שלי", הוא הצביע לכיוון דלת העץ הכבדה שמימין לדלפק. "טוב, תודה... איך אמרת שקוראים לך?"

"נעמה".

"נעמה... שם יפה. אז אני במשרד שלי אם מחפשים אותי". הוא החל ללכת לכיוון החדר. 

"סליחה, אדוני, אדוני", נעמה קמה ממקומה והחלה ללכת אחריו. "אדוני, אתה לא יכול ככה סתם להיכנס. אני אקרא לאבט..."

יוחאי פתח את הדלת ונכנס למשרדו. 

רגע, מה קורה כאן?

במקום שולחן המהגוני הכבד, עמוס הניירת, עמד באמצע המשרד שולחן מודרני בצורת אליפסה ובצבע צהוב לימון. הקיר שעליו נשענה הכוננית עם ספרי החוק והמשפט היה עירום עכשיו, למעט תמונה אחת של גבר ואישה לא מוכרים עם שני ילדים – בן בגיל ההתבגרות ובת צעירה יותר.

והעציצים.

מה זה כל העציצים האלה? מה זה פה, ג'ונגל או משרד עורכי דין?

יוחאי שנא עציצים.

נעמה עמדה בפתח החדר. "אדוני, זה המשרד של טלי. טלי וולך. השותפה הבכירה. אתה לא יכול להיכנס לכאן סתם".

"זה המשרד שלי.. אני לא מבין..."

"אדוני אם לא תצא מכאן עכשיו אני קוראת לאבטחה".

"מי זאת גלי?"

"לא גלי. טלי. הבוסית שלי.. אדוני?"

מה קורה כאן? למה אף אחד לא מכיר אותי? למה הכרטיס שלי לא עובר? ומה קרה למשרד שלי?

נעמה ניגשה אליו ואחזה בידו. "בוא, אדוני, תשב פה בינתיים על הספה בקבלה ואני אתקשר לטלי". היא הובילה אותו בעדינות אל מחוץ למשרד והצביעה על הספה בפינת ההמתנה. 

מה זה הספה הצהובה והמכוערת הזו? מה יש להם עם צבע צהוב? ואיפה ספת העור החומה והנהדרת שהייתה כאן? 

הוא התיישב והניח לידו את תיק הפרקליטים הבָּלֶה.

"תרצה לשתות משהו אדוני? אולי כוס מים?"

"זה בסדר, אני לא צמא". יוחאי פשפש בתיק וחיפש את הטלפון הסלולרי. הבת שלו קנתה לו אייפון, אבל הוא העדיף את הנוקיה הישן והטוב ששירת אותו נאמנה במשך שנים.

הטלפון לא היה שם. 

איזה טיפש אני, אמר לעצמו בקול, כנראה שכחתי אותו בבית.

"את יכולה בבקשה להתקשר לשמוקלר, השותף שלי?"

"אני לא מכירה שום שמוקלר..."

"מה זאת אומרת את לא מכירה? עורך דין פנחס שמוקלר".

"מצטערת, לא מכירה. יש לך את מספר הטלפון שלו?"

"אה... לא. שכחתי את הפלאפון שלי בבית. הוא שמור אצלי במכשיר".

"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה הצעירה.

"יוחאי. יוחאי סימנטוב. עורך דין ונוטריון. הנה, יש לי כרטיס ביקור". הוא שלף מכיסו את הארנק, הוציא מתוכו כרטיס והגיש לה.

נעמה הביטה בכרטיס, הביטה ביוחאי שישב מתוח על הספה הצהובה ותוך שנייה השתנתה הבעת פניה. "אה...אוקיי", אמרה. "אני מבינה. אתה לא רוצה לשתות משהו? אולי כוס תה?"

"אני אשמח לכוס תה", אמר יוחאי. "עם אחד סוכרזית ולימון".

"בטח, אין בעיה", אמרה נעמה והלכה לכיוון המטבחון. בזווית העין ראה יוחאי שהיא מתקשרת למישהו.

כעבור כמה דקות חזרה עם כוס תה.

"התקשרת לשמוקלר?" שאל יוחאי.

"אל תדאג, הכל בסדר. דיברתי עם מי שצריך. תשב לך בנוח. אתה יכול לקרוא בינתיים". על השולחן היו מונחים כמה גיליונות של ביטאון לשכת עורכי הדין. יוחאי לקח אחד מהם, שעל השער שלו התנוססה תמונתה של נשיאת בית המשפט העליון. הוא זכר אותה עוד מהימים שהייתה עורכת דין צעירה.

האישה שנכנסה למשרד כעבור כעשרים דקות נראתה לו מוכרת, אבל יוחאי לא זכר מאיפה.

"הנה הוא", אמרה לה נעמה.

יוחאי קם מהספה וניגש אל האישה. "את גלי? טלי? את.. את זאת שהשתלטה על המשרד שלי?"

היא הביטה בו במבט שהיה בו שילוב של רוך ושל כעס ושל הקלה. היא אחזה בכף ידו.

"בוא, אבאל'ה, הולכים הביתה".

ואז היא פנתה לנעמה, מנהלת המשרד: "אני ממש מתנצלת על עוגמת הנפש והמון המון תודה שהתקשרת".

"הכל בסדר", אמרה נעמה, "אני מבינה לגמרי. גם סבא שלי באותו מצב. טוב ששמת אצלו בארנק כרטיס עם הטלפון שלך".

"כן, המצב של אבא שלי הידרדר מאוד בחודשים האחרונים. זאת לא הפעם הראשונה שהוא יוצא ככה מהבית. פעם קודמת מצאנו אותו מסתובב ברחוב עם פיג'מה. ובדיוק היום הפיליפינית בחופש. נראה לי שכבר אין ברירה. נצטרך להכניס אותו למוסד סיעודי".

"רגע!" אמר יוחאי בתקיפות. הוא הניח את התיק שלו הרצפה, פתח אותו והוציא מתוכו תיקייה מצהיבה ומתפקעת מרוב ניירות. הוא הניח אותה על הדלפק ואמר לנעמה: "תני את זה לעורך דין שמוקלר כשהוא יגיע. זה התיק של התביעה נגד משרד המסחר והתעשייה. שיעבוד קצת במקום לנסוע כל הזמן לחו"ל ולהשוויץ בוולוו החדשה שלו".

"אבא", אמרה בתו של יוחאי. "שמוקלר מת לפני שנה. אתה היית בהלוויה שלו".

"באמת? אבל הוא היה כל כך צעיר!"

"הוא היה בן 80, אבא".

"טוב", אמר יוחאי ולקח בחזרה את התיקייה המצהיבה מהדלפק. "אני כבר אטפל בתיק הזה בעצמי. תמיד אני צריך לעשות הכל לבד פה במשרד הזה".

הם יצאו מהמשרד, חלפו על פני השלט "וולך-אפרתי-יהושע, משרד רואי חשבון", והזמינו את המעלית.



נכתב על ידי
יואב קרן
רוצה להגיב? התחבר

כל כך אמיתי!!!
Benglas Beni כתב לפני 2 חודשים

ממש מציאות חלופית
מיה פ.ל כתבה לפני 3 חודשים

תודה קריסטן 😊
יואב קרן כתב לפני 4 חודשים

וואו איזה סיפור, ממש אהבתי! כתיבה מאוד טובה ורעיון ענק😊
קריסטינה רו כתבה לפני 4 חודשים

תודה לכל המגיבות והמגיבים!
יואב קרן כתב לפני 5 חודשים

מרתק, ובעיקר מכמיר. כתוב היטב. שאפו ליואב קרן. לא נס ליחך!
כותב #1378 כתב לפני 5 חודשים

עצוב ונהדר...
כתיבתך מרגשת ממש!
Iris Yohanan כתב לפני 5 חודשים

ספור נהדר יואב
כותב #719 כתב לפני 5 חודשים

כתוב נהדר. עצוב.
Irit Neeman כתב לפני 5 חודשים

מצויין!
אסא וולפסון כתב לפני 5 חודשים

ווואווווו. אגרוף בבטן. כמה מדויק וחכם וכואב
כותב #1026 כתב לפני 5 חודשים

אדיר יואב! תענוג אמיתי 💚 עוד מעט תורנו, הדמנציה משחררת 🙂
Nir Keinan כתב לפני 5 חודשים

מצחיק עצוב מריר ונפלא. כמו בחיים. סיפור מעולה וכתוב נהדר
כותב #825 כתב לפני 5 חודשים

מצוין ועצוב
אבל כל כך אמיתי
אבי אשכנזי כתב לפני 5 חודשים

חזק ביותר ומהחיים
צביקה טישלר כתב לפני 5 חודשים

קראתי עוד פעם. פשוט מעולה. נחנקתי
May Lavie כתב לפני 5 חודשים

כלכך טוב, חזק.
May Lavie כתב לפני 5 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים, שירים ועדכונים.
הרשמה או כניסה עם שם וסיסמה
דלג