קורונה בפריז - יומן בשלושה קולות #12

דורון גרוסמן
שני 27 ליולי · 3 דקות קריאה

27.03.20

https://www.youtube.com/watch?v=fNFzfwLM72c

יום 12 - מאה ימים של בידוד

 

לרשומה הקודמת         לרשומה הבאה

 



דיסקליימר: הכתוב מטה אינו תיעוד נאמן של המציאות. הוא בקושי תיעוד, ויותר סיפור ומקור לשחרור קיטור. ולגבי נאמנות- צריך לשאול את מאהבותיו. אין לקבל החלטות כלכליות או בריאותיות לפי הכתוב בו.
 


"תמיד אני שמח..."

כבר לפני יומיים עברנו את חצי המליון. עד שהיום הזה ייסתיים בוודאי מספר החולים היידועים יעבור את ה 600,000. 
מספר המתים המדווחים עבר את מספר חללי מערכות ישראל, והוא כנראה גבוה בהרבה.
זהו, אין הרבה פואנטה לפתיחה הזו, בערך כמו לסבבי הבחירות בישראל. אם זה מעודד אתכם, אתם יוכלים להתנחם שכבר לא יהיו עוד.

זו מציאות עגומה, וייקח זמן רב עד שהיא תשתפר. ולפני זה, כמו בכל הסיפורים זה יהיה יותר גרוע.

"...את הצרות שוכח..."

רק שזה לא סיפור, ופרודו לא יציל אותנו בעמדו מול הר אבדון. 
זוהי מציאות עגומה, ששותפים לה מלא גורמים ורצף לא יאמן של כשלים. בראש ובראשונה - כשלים אנושיים. אנושיים מאוד, אבל כאלו שחייבים ללמוד מהם, והחלק המדכא במיוחד הוא שכנראה שלא נפיק את הלקחים.

"...שואל רק שאלות..."

למי שתהה איך הגענו למצב הזה שבו כל מדינה בעולם עכשיו נכנסת לשיתוק, אז אין אשם אחד במשחק הזה. כן, כבר ב 2005 הבינו שסין היא פצצה מתקתקת מבחינת הסיכוייים למחלות שכאלו. אבל האשמה במצב הנוכחי אינה בסין בלבד.
גם אין לתלות אותה באיטלה, שברשלנות פושעת כמעט דאגה להפיץ אותה בכל פינה בפלנטה. 

הסיבה מספר אחת שבגללה העולם עומד מלכת היא שאנחנו בני אדם, ואנחנו גרועים בלשפוט סיכונים.
אם הייתי אומר לכם, שיש מחלה חדשה והסיכוי של החולים בה להדרש להנשמה הוא 5% כמעט, הייתם רצים להסתגר גם אם הייתי אומר לכם שזו מחלה שתוקפת כלבים. 
אבל עובדה שלא ככה הגבנו בזמן אמת.

"...ואין לי דאגות..."

הבעיה היא שאם לא הייתי אומר לכם, לא הייתם שואלים. 
כבני אדם, השמועה על מחלה חדשה עוררה בנו שאלה אחת בלבד- מה הסיכוי למות? שזה מצחיק כי בעולם המודרני אפילו חיים אין לנו.
נשבע לכם, יש אנשים שבחודשים קרובים הולכים לחיות יותר משחיו כל ימיהם, וזאת מבלי לצאת מהבית.

שתי בעיות בשאלה הזו. ראשית זוהי שאלה אינדיוידואלית, היא לא רואה את ההשפעה החברתית. שנית, התשובה הפשוטה (וכולם אוהבים שירים פשוטים), שהיא מניחה טיפול אידיאלי. וכשהמספר קטן, בוודאי עבור אולכלוסיות שאינן בסיכון (וברור שאני לא בסיכון, אז מה אם אני מעשן כמו כתר ואוכל פיצה לארוחת הבוקר, כל בוקר), אז זו בסה"כ שפעת. או שקר אחר, ולא צריך לעשות דבר.

".. אני כל כך שמח
כשפרח פורח ... "

אם הוירוס היה קצת יותר אלים, אז היינו עוצרים אותו מוקדם. ואיטליה לא היתה נותנת לו להתפשט בעולם, גם במחיר סגר צבאי מיידי על כל מילאנו אם צריך. היינו לוקחים אותו ברצינות יתרה. 
אם הוא היה קצת פחות אלים, הרעיונות המקוריים של בריטניה וגרמניה - לתת למחלה להשתולל כמו סטודנט שיכור במסיבת חוף היו מאומצים על ידי כולם ואז היה מתברר שעשור אחר כך כולם מגדלים אצבע משולשת על אוזן ימין.
רצה הגורל, והוירוס הוא מספיק אלים כדי לשתק כלכלה של מדינה ולמוטט את מערכת הבריאות שלה, אבל פשוט לא מפחיד מספיק כדי שנגיב מוקדם. ואנחנו לא ידענו אפילו את השאלות שיש לשאול.

"...ושמש במרום
אומרת לי שלום..."

באוניברסיטה תמיד היינו צוחקים שאת העצות של המרצים לקראת המבחן אפשר לסכם ב- הכי חשוב כשבאים למבחן, לענות על כל השאלות בזהירות ונכון, ולא לעשות טעויות.

"... אני כלל לא שמח
כי איפה הירח
ולמה זה פתאום
נפסק לי החלום ... "

אז עכשיו אנחנו תקועים בבית לסגר שיכול בקלות להימשך 100 ימים אם לא יאכף כמו שצריך.
עכשיו זה הזמן להתחיל לפתח יכולות אסקפיסטיות. כשהקירות סוגרים, וכולנו מפתחים אגורפוביה, זה הזמן לאמץ את כל שרירי הישבן שלנו, וללמוד לשבת על התחת. אני מאחל לכולם בהצלחה בתקופה המאתגרת, אנחנו בסה"כ אוכלים את הדייסה שבשלנו
(ולמי שלא הבין, זו ההזמנות שלי להזכיר לכם לא לאכול דיסות שמשהו אחר בישל לכם בתקופה זו)

השאלה היחידה היא האם נשכיל להמנע מהמצב הזה בעתיד?

"... אני דווקא שמח
תמיד, תמיד שמח
כשיש לי גם תשובות
לכל השאלות "

תהיו כמו שאלתיאל קוואק.



נכתב על ידי
דורון גרוסמן
כותב מגרה מקצועי. כיום גר בפריז,כותב יומן סגר.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא שלוש פעמים
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש