קורונה בפריז - יומן בשלושה קולות #13

דורון גרוסמן
שני 27 ליולי · 2 דקות קריאה

28.03.20

https://www.youtube.com/watch?v=ENVDrSao8hk

יום 13 - יהיה בסדר בסגר בסדר (פסח)

 

לרשומה הקודמת         לרשומה הבאה
 



דיסקליימר: הכתוב מטה אינו תיעוד נאמן של המציאות. הוא בקושי תיעוד, ויותר סיפור ומקור לשחרור קיטור. ולגבי נאמנות- צריך לשאול את מאהבותיו. אין לקבל החלטות כלכליות או בריאותיות לפי הכתוב בו.
 


יום היה זיהום אוויר גבוה בפריז. (מה שלא מנע ממחצית העיר לצאת לריצה בכל זאת- הרי ידוע שיום טוב הוא יום שכולם החליטו שהוא טוב)

כבר בבוקרו של יום השמים בערו באדום- ורוד. והאוויר הקריר של הבוקר חנק את הגרון.
או אולי זו היתה הקורונה, 
או דווקא השגרה,
ואולי, 
רק אולי,
איזה וירוס מלנכוליה.

הקורונה היא מחלה של המאה ה21. 
בעידן הכי חברתי בהסטוריה, הקורונה היא מחלה של הסופר-אורגניזם שהוא החברה האנושית המודרנית. היא לא איום גדול מדי על מרכיבי החברה (כלומר על האנשים), וכפרטים הרוב הגדול (מאוד) יישרוד. אבל אין ספק שהחברה, גם את תחזור להיות כשהיתה, תאלץ להתשקם במשך זמן רב. כמו הפרעת התמוטטות המושבה הפוגעת בדבורים, מחלת הוקורנה כופה עלינו לעזוב (ולו לפרק זמן סופי) את החיים שהכרנו, ולפרק ולארגן מחדש את הכוורת העמוסה. באשר לשאלה אם החברה תתמוטט או תשרוד (ותדרש לשיקום ארוך) צריך להמתין ולראות מה יוליד יום, אם כי בינתיים אני נוטה להיות אופטימי (למרות שזה יכול להיות רק בגלל שהופיע לי נקודה בהירהבמסך המחשב בדיוק פה)

הסגר הוא מעשה של הרס עצמי הכרחי שהחברה מבצעת כדי להגן על עצמה. כמו דמוקרטיה מתגוננת, או הטלת הזנב בלטאות, הסגר דיסוננס.
הוא גליץ' בתוכנה.
הוא מכונית שעוצרת, אבל הנהג ממשיך קדימה.
או אולי דווקא להפך.

החיים נעצרו, אבל כאילו ממשיכים, וכשהדברים ישובו למסלולם הם כבר לא יהיו אותו דבר, אבל כולם ישחקו אותה שכן. ויהיו עקורים ויהיו מי שירצו לעקור את עצמם, את ליבם, את עיניהם, ואף אחד לא ירצה לדבר על התקופה הזו.

התחושה הזו, שרבים וודאי מרגישים שבה דברים כבר לא חשובים. כבר לא מצליחים להתרכז, לחשוב, לנסח רעיון ברור אחד, זה לא רק בגלל העייפות, ולא רק בגלל שהילדים אכלו לכם את הראש בלי מלח. זה גם לא רק פחד. זה אבל.
הסגר הוא אבל. על החיים שאבדו ושעוד יאבדו. על מציאות שהתנפצה לכל עבר. על מציאות בה רופאים צריכים לחליט את מי להרוג.
ככזה הוא ניסוי בדיסאוציאטיביות ברמה גלובלית.
ואנחנו יושבים, מרותקים בכוח לכורסא ורק רוצים רק לברוח ממנו, אבל אי אפשר. כמו ילדים שמחטטים בפצעיהם, אי אפשר להנתנתק מהדיווחים בכל ערוצי התקשורת.

*********************************
את סרט האימה הכי טוב שראיתי 
ראיתי על מסך המחשב.
אבל אין בו עלילה,
ולא מצלמה
ולא שחקנים.

בסרט האימה הכי טוב שראיתי
יש רק מספרים
שעולים
ועולים.

ויש בו תחרות, שאין בה מנצחים.
ויש בו נתונים,
סטטיסטיקות,
ופילוחים.

ובהפסקה, אנחנו רואים פרסומות
מכל מני משווקים
ואוכלים כל מני 
חטיפים משונים

סרט האימה הכי טוב שראיתי
הוא בכלל לא סרט
ובא לי כבר שיפסיק.

*****************************

.
בתמונה- החיים עצמם.



נכתב על ידי
דורון גרוסמן
כותב מגרה מקצועי. כיום גר בפריז,כותב יומן סגר.
היה הראשון לפרגן
הדף נקרא ארבע פעמים
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש