ניוזלטר - ספטמבר 2019

הזמן לא מפסיק לחדש ולהפתיע. החודש ניצלנו בנס. פריוס לבנה נסעה באדום ישר אל תוך השמפניה-הונדה המתוקה שלנו. יש לי וידיאו של התאונה שראיתי 1,000 פעם. מומלץ. ככה בקלות כל החיים יכלו ללכת פייפן. המזל שלנו - רק האוטו הלך. פייפן, טוטאל לוסט, 20 אלף ש״ח על הפלדה ועוד אלף על זה שאת רוב הקילומטרז׳ אני עושה באופניים. הידד!

פעם ביקר אותנו דוד מאמריקה שעבד בפנטגון וסיפר לנו שהיה לו חלק בבניית רשת הלווינים של ה GPS. יענו תודות לו יש וויז. זה גדול! והנה העשייה הקטנה-גדולה שלו מצטרפת לעוד רבבות מהנדסים באמריקה ובעולם הגדול ומאפשרת את זה אבל אחר-כך כשהוא מגיע לארץ ישרואל הוא צריך לספר לך את זה בעל-פה - שתדע. עכשיו, אני מפרגן. באמת שאני מפרגן אבל אני חושב לעצמי - מה היה הטאץ׳ שלו, מה הוא תרם? מי הוא? מה הצבע שלו בתוך הסלט? עגבניה או מלפפון? מי אתה דוד פנטגון?

סיפור כתוב הוא פרוייקט אוטונומי. יש לו התחלה, אמצע וסוף, טכניקה, אורך, דמויות, מקום וסגנון ועם קצת מזל הוא מגיע אלייך ישר ללב. סיפור טוב או שיר טוב הם כמו סקס טוב. יש הבנה, התרגשות ולרגע אחד נהיים אחד עם הסופר-סופרת. אם אני הולך עכשיו, אני חושב, יש לי כמה מאות דפים שהשארתי מאחוריי. כל-אחד מתנה קטנה ממני לעולם. כל-אחד חבילה אוטונומית, ארוזה ומוכנה לצריכה, מתנה שאינה מתכלה, כל שיר הוא עץ שנטעתי בעולם שצריך עצים כמו אוויר לנשימה... 

אני מאחל לכם שבשנה החדשה תכתבו ותפרסמו ותמצאו את הקול שלכם. העולם צריך סיפורים טובים ואהבה.

עוד משהו - קראתם משהו בדף ונהנתם? שתפו, לנקקו, דברו על זה. אנחנו במלחמה קטנה של אינטיליגננציה עם הפייס והסנאפ. בואו ננצח.

28 דפים שכתבנו בספטמבר וקצת

את / קטנה - 27 לספטמבר

את מתבלבלת בין שני מושגים, כמו ילד שמתחיל לקרוא בשפה זרה. את כבר לא זוכרת מה ההבדל בין אהבה לתשוקה. את כבר לא יודעת. רוצה שיחבקו אותך, אבל שיניחו לך מיד אחר כן. רוצה שיקשיבו, אבל לא רוצה לספר כדי שיבינו לבד. עד שפגשת אותו היית בטוחה שכל מה שצריך לקרות כדי שתשובי ותרגישי נאהבת זה פשוט להחליט להיות כזאת ולא רק נחשקת, וזה יקרה לבד. פשוט יצנח עליך משמיים, כמו באגדות. ואז את תוכלי להירדם לידו ולהתעורר לידו, אתם תאכלו ארוחות בוקר במיטה ותחייכו יחד כל הזמן כמו בפרסומת למשחת שיניים.

סיבוב שלישי / דור כלב - 26 לספטמבר

את בנאדם נפלא והיאוש הוא לא שלך עוד תצאי מן העיר כמו עוף מן המטבח פה בשולחן ליד, חיבוק ארוך וחם ״זה לא אני, זו את״ - אומר לה האח״מ

בקיץ פלורנטין לקום לריח שתן או לקום רעננה, הוא מלטף לך את הבטן לחבר כמה חוטים או למלא ת׳עגלה את לא בסוף מותק, אבל גם לא בהתחלה

ספטמבר / סופר סתם - 25 לספטמבר

רק לפני שבוע היית.

רגלייך, מלטפות פוצעות את רגליי

אגולוציה / ICייסי - 24 לספטמבר

"אנשים שמביאים ילדים לעולם עושים זאת מסיבה אגואיסטית. רוצים שיהיה להם טוב, להעשיר את חייהם במשפחה. תחשוב כמה זה נרקיסיסטי" אמר לי חברי ואכן חשבתי "כמה זה הערצה עצמית לחשוב ש'אני' כזה מרשים שצריך שיהיה עוד כמוני, שיצא ממני משהו לעולם הזה הכה זקוק לעוד כמותי."

זה לא שחברי שונא ילדים, אלא יותר שלא איכפת לו אם יהיו לו, כמו גם שבאופן עקרוני יותר "הרי זה לא שהכל טוב ורגוע בעולם. יש צפיפות אוכלוסין, וזה רק הולך להיות גרוע יותר בעתיד. תחשוב, כמה אגואיסט יכול אדם להיות כדי שהוא ירצה להביא ילד לעתיד הזה?"

מה יקרה אם / קטנה - 23 לספטמבר

אם תסמסי לי,

זכרונות בגרמניה / תמר פריש הלביץ - 22 לספטמבר

הנס מצבאך זוכר את היום שבו עזב את ביתו בדרכו לנקודת הכינוס של גדודו בדרזדן. בבוקר, עוד הספיק להאכיל את החזירים, לרחוץ עצמו, לאכול ארוחת בוקר גדולה שאמו ערכה עבורו. זוכר איך ישב אל השולחן, בוצע את הלחם, מורח עליו בנדיבות חמאה כתומה, שותה קפה חזק. אביו ואמו מסבים איתו, חמורי סבר, כפי שתמיד היו, שקטים. הכלבים נבחו בחוץ ואחיו השתובבו בעשב הגבוה שמעבר לגדר. אחרי ארוחת הבוקר אסף את תיקו, חיבק את אמו שהגישה לו שני תפוחים ועוגה כבדה עטופה בנייר חום, לחץ ידו של אביו, יצא מהבית. ראשיהם של אחיו הצעירים בוהקים בצבעם הזהוב אל מול השמש נצרבים בזכרונו, צחוקם מתגלגל באוזניו. עולה על אופניו, מביט אל אמו ידיה שלובות בעוצמה על חזה, אוופידרסיין, קורא לעברם מנופף בידו, ונוסע. הוא היה אז בן 22, שמח על הצטרפותו לוורמאכט, שמח לשרת בצבא הפיהרר, נרגש לנסוע אל העיר הגדולה, נרגש ושמח.

על מוסר של הורים / שושו - 22 לספטמבר

כל ילד לומד כמעט הכל בבית, מההורים שלו. הוא מחקה אותם, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, בכל דבר, בהתנהגות, בתנועות, ואפילו - בתפישה של מה מוסרי ומה לא. אמא ואבא שלי, לתפישתי, היו כמובן הכי מוסריים בעולם - וכאן ה"קאצ'" - אם למדת "מוסר מהו" מההורים שלך, אז מעצם ההגדרה הם המוסר בהתגלמותו... אז במקרה שלי, של ילד להורים שומרי חוק, לא הייתה שום בעיה ב"לעשות שטויות" - קונצים, התחכמויות, וגם אם רעבים, אז לקפוץ לשדות ולהצטייד במה שיש, בין אם זה אבטיח בעונה, תירס כדי לשים על המדורה, ובעצם כל מה שנתקלים בו - כל עוד ה"מצרכים" נאכלים במדורה. חלק חשוב נוסף ב"מוסר" היה אולי חשוב יותר משאר הדברים, וכשהפכתי לנער הוא אפילו נאמר בצורה ישירה: "מותר לעשות שטויות, אבל אסור להיתפס... ואם נתפסים - אז חשוב להיתפס על ידי האדם הנכון...". הסיפור שאני רוצה לספר לכם הוא על רצף של שטויות, שאולי קרו ואולי לא קרו (ואם קרו, נקווה שחל עליהם חוק ההתיישנות). רצף שהתחיל בנסיון חיזור כושל, ובלי קשר הסתיים בלי נזק, אבל עם היתקלות באיש משטרה...

2025 / אוהד ביקובסקי - 21 לספטמבר

10 ביוני 2025, 6:30 בבוקר. השעון המעורר מצלצל ואני מרגיש מצוין. כדור וחצי של 'רפזנק' כל ערב ואני שוקע לשש שעות של שינה עמוקה ומרעננת. בדרך לעבודה במכונית, אני מעביר למצב אוטומטי ושותה בהנאה מרובה יש לציין כו גדולה של קפה וייטל. אני מת על הדברים האלה, לא רק שהם מחדדים את קולטני הדופאמין שלי ומסדרים את רמות אנזימי הMAO שלי, הם גם מעיפים את רמות הנרו-אדרנלין שלי לשמיים. היום אני ממש אוהב לנהוג – פעם ממש שנאתי את זה. עברתי תאונה לפני כמה שנים, משהו די רציני, חצי שנה הייתי קבור במיטה בבית חולים, רק לחשוב על זה עושה לי צמרמורת. מזל שקיבלתי את משככי הטראומה ההם. כאילו, אני עדיין זוכר זוכר את התאונה ואיך הרגשתי באותו הזמן, זה היה ממש מפחיד והיו לא עט לילות שהתעוררתי מזיע וצועק. אחרי המשככים? הצחקתם אותי, אבל זה פשוט לא מפריע לי יותר. אני כבר לא אותו בן-אדם של של פעם, וכמה שזה נשמע אולי מתנשא ומנותק, אני באמת מאמין ששליטה על התעבורה הביוכימית במוח זה עניין לא פחות חשוב מלנשום.

איפה דינה? פרק שלישי / דור כלב - 20 לספטמבר

לפרק הקודם

הו דינה שלי, ההיית או חלמתי חלום? פקחתי את העיניים. לובן החדר סינוור אותי. לא הבנתי כלום. איפה אני? איך הגעתי לכאן? לקחו לי כמה רגעים. הזכרון עלה וגם הלחץ בשלפוחית. גבר כאב הראש, הכאבים בזרועות, הצורך להקיא. 

האלוהים שלך / קטנה - 18 לספטמבר

היי לך אלוהים!

רק ביבי זה לא רק ביבי / ICייסי - 18 לספטמבר

רק ביבי זה דרך חיים.

זה רק להאמין לבר סמכא, גם אם הרבה סובלים בדרך וגם אם יש דרך נוספת.

הבחירות הראשונות שלי / Moraz Y. Brandis - 17 לספטמבר

I אחי הגדול הכריז שהוא מצביע 'שלומציון', כלומר, אריק שרון, הגיבור שלו. הוא ניסה לשכנע גם אותי להצביע אריק. אלו היו הבחירות הראשונות שלי, הזדמנות לתת ביטוי למה שהאמנתי בו, לתת את הקול שלי למי שיגן על זכויות אזרח והזדמנות שווה לכולם. אבל בחודשים האחרונים איבדתי את ההתלהבות שהייתה יכולה להיות לי. העמדתי פנים שהשתכנעתי בכל פעם שנפגשנו, רק כדי לא להקשיב לו יותר.

השליח של הפיצה - חלק חמישי / דור כלב - 16 לספטמבר

זהו סיפור מתח בהמשכים. בפרק הראשון מצאתי גופה וניסיתי להפליל את השליח של הפיצה שהזדמן למקום. בפרק השני נתתי לו להחזיק את האקדח שמצאתי ליד הגופה, הוא פלט כדור, השארתי אותו בדירה וברחתי. הפרק השלישי מתרחש חמש שנים אחר-כך. השליח של הפיצה מצא אותי כשבאתי לביקור חטוף בארץ. בחלק הרביעי הגענו לבית של נמרוד, השליח של הפיצה והתכוננו לנסיעה שבה תכנן שאשלם את חובי אליו על-ידי ביצוע פשע כלשהו.

איפה דינה? פרק שני / דור כלב - 15 לספטמבר

לפרק הקודם

דינה לא חיכתה בלובי. אף-אחד לא חיכה לי בלובי. מה קורה פה? הוא אמר we are waiting. אני מאבד את זה. הלכתי לבר בפינת הלובי והזמנתי קפה קר. קפאין, קרח, סוכר - זה יסדר לי את הכלבסה. שתיתי את הקפה בשלוק אחד ועם בריין-פריז קטלני התיישבתי על כסא הבר וניסיתי להתאושש. אחרי כמה רגעים פשוט הקאתי הכל. על הבר, על הקופה, על עצמי, על הכל. ״איכס!״ צעק הקופאי ורציתי להרוג אותו מהבושה. ״אני מצטער, אני אנקה הכל!״ ״לא, לא - הכל בסדר. תשתה מים.״ הוא הגיש לי כוס מים אבל אמרתי ״תודה, הספיק לי לשתות״ ועפתי לשירותים. שטפתי את הפנים. שטפתי את החולצה. זה רק נהיה רע יותר - גם הסרחתי מקיא, גם הייתי רטוב.

איפה דינה? / דור כלב - 15 לספטמבר

השריקות המסתוריות. הנביחה הרפה. קשה לי לשכוח את הצלילים. אני מנסה. קשה לי לשכוח את הערב המוזר והנורא הזה. ישבנו בחצר ודינה שהיתה שקטה מאד כל הערב פתאום אמרה לי ״אריק, אני חוזרת תיכף. תשים מים.״ לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. חצי שעה אחר-כך התחלתי לחפש אותה. המפתחות היו באוטו והאוטו היה מונע בחנייה. זה היה סממן ברור שמשהו לא בסדר. מה סממן ברור, זה צעק לשמיים. אני זוכר את הדופק מטפס, אני זוכר את עצמי מחפש תירוצים אבל מבין שמשהו נורא נורא לא בסדר. סרקתי את החניון של הבניין פעמיים, שלוש. היא לא הייתה שם. יצאתי החוצה. חיפשתי בחדר זבל, בפחים, מאחורי הפחים, בחדר דוודים. הראש הריץ את כל התרחישים האפשריים ודמיינתי את הרע מכל ואז דמיינתי את זה קצת יותר רע ואז הרבה הרבה יותר.

לזכות השוטרים אומר שהם לא בזבזו זמן וישר התחילו לדווח בקשר ולסרוק. המפתחות באוטו המונע - זה מה ששכנע אותם. תוך שעה כבר היו מחסומים בכל העיר. איפה לא חיפשנו, לאן לא הלכנו. בשש בבוקר הלכתי לישון. התמוטטתי על הספה. אמרתי לעצמי שזה חלום רע והיא תיכף תחזור אבל ידעתי שאני מבלף. הייתי נורא עייף, הייתי חייב מחשבה אחת חיובית כדי לסגור את זה וללכת לישון. שמת לב לזה פעם? לפני השינה אני חייב איזה ממתק, משהו טוב. אולי זה רק אני ואני מכליל? אני חושב שבגלל זה אנשים אוהבים לקרוא ספרים לפני השינה - זה דרמה של מישהו אחר וזה מרגיע. חיפשנו כמה ימים. זה היה בחדשות, בפייסבוק אבל יוק.

מכה בראש / תמר פריש הלביץ - 10 לספטמבר

Liza Liza sad Liza liza עודד מזמזם לעצמו בעודו עולה במדרגות. הוא מוציא את צרור המפתחות מהכיס, מכרכש איתו קצת ומכניס את המפתח המתאים לחור המנעול. הבית מסודר ומצוחצח, הכל טיפטופ במקום, “אפשר לאכול מהרצפה” בדיוק כמו שעודד אוהב. ליזה נחפזת לקראתו, מחייכת חיוך קטן ושואלת איך היה היום שלו ואיך זה שחזר מוקדם מהעבודה. עודד עונה “את שואלת יותר מדי שאלות”, לוקח את העיתון של שבת מסל העיתונים ונכנס איתו לשירותים. מזוית עינה היא רואה את כתמי הבד הקטנים מתנופפים ברוח על חבלי הכביסה, היא מנצלת את כניסתו לשירותים ורצה להוריד את הכביסה, “תחתונים וחזיות, אסור שיהיו תלויים בחוץ, בסוף איזה סוטה יראה את החזיות שלך, יפנטז עלייך ועוד יקפוץ לבקר אותך כשאני לא כאן, ואז את מי תאשימי שלא שמר עלייך? את עצמך? אני לא מרשה תחתונים וחזיות בחוץ ” . היא ממהרת, למרות שנכנס לשירותים עם עיתון והוא צפוי לבלות שם זמן מה, היא מסירה במהירות את מקלות הכביסה, אוספת את שתי החזיות ואת שלושת התחתונים, מקפלת, ממוללת אותם, לחים עדיין, עוברת ליד דלת השירותים, היא שומעת את המים יורדים, היא רצה אל ארון הבגדים, אבל המגירה תקועה, והיא נשארת עם הצרור המקומט בידה, כשעודד נכנס לחדר. הוא אפילו לא אומר כלום, הוא ניגש, תולש מידה את הבגדים ומשליך על הרצפה, בידו השניה, תופס בשערה ,”שלא תעזי להסתפר, אני אוהב שיער ארוך אצל אישה” ונובח לתוך פניה הכפופים בזוית שבה הוא מחזיק את שיערה “תגידי, את לא מבינה מה שאומרים לך, מה את זונה שמנפנפת את הגוף שלה ברחוב?, למה אני צריך לבוא הביתה ולראות את התחתונים שלך עומדים כמו דגל לבן על החבל, יאללה, כל מי שרוצה יכול להכנס, כל דיכפין..” והוא שומט את שיערה ודוחף אותה למיטה, ומהר מהר, מוריד את מכנסיו והיא בלי להתווכח מסירה בחופזה את בגדיה, רק שלא יקרע מעליה, והוא נכנס לתוכה ומדגים לה מה זה, כל דיכפין.

אח”כ שקט. “ליזה” הוא מלטף ברוך את השיער שלפני דקה עוד חפן, מרט, חטף מראשה. הוא מזמזם את השיר ששמע היום ברדיו לפני שעלה הביתה. דווקא היה לו מצב רוח טוב, הוא יצא מוקדם מהעבודה, חשב שאולי יבלו ביחד את אחר הצהרים, יצאו ביחד לשבת באיזה מקום. עכשיו הוא רוצה שהיא תתלבש יפה והוא ילך לקנות לה משהו. הוא נורא מצטער אבל זה בגלל שהוא דואג לה, היא כל הזמן לבד בבית וזה מפחיד מה גבר שעובר ברחוב חושב כשהוא רואה את החזיות והתחתונים שלה תלויים ככה כמו דגלים צבעוניים מהמרפסת.

המבריח / יפתח אלוני - 9 לספטמבר

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע אמר קולו של גבר: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

כל סודות האישה / קטנה - 8 לספטמבר

כולם אומרים שהחידה הגדולה ביותר היא נפש האישה, ואם היא אישתך, או בת זוגך, הרי שהחידה מסובכת אף יותר.

לחיי המפגרים / דור כלב - 8 לספטמבר

כתבתי לה מכתב. רשמתי את כל מה שהיה לי להגיד. למה בכיתי. למה הלכתי. מה זה החֵבֶל הזה שתלוי במרכז הסלון. כתבתי את הכל. לא תכננתי לתת לה אותו. תכננתי רק לשפוך. רק להוציא את מה שהיה לי הלב. חמש מאות מילה.

לא תכננתי לתת לה אותו. הוא היה אמור להשאר בפח. הוא היה אמור להיאסף על-ידי המשאית הירוקה בסוף היום ולהצטרף לפח הזבל של ההיסטוריה יחד עם כל החיתולים וקרטוני המיץ של עם ישראל. אתה מבין - המכתב הזה שכתבתי היה רק טיוטא. רק מחשבות.

סרט גברי / Moraz Y. Brandis - 6 לספטמבר

גרגור ויואב תקועים במעלית המשא של הבניין. גרגור מתקרב לשמונים, או אולי מתרחק כבר, הוא קצת חשאי בקשר לגילו. זקיפות קומתו מפצה על גובהו הצנוע ועל ידיו הזרועות כתמים חומים. יואב בדיוק בן ארבעים וחמש, שערו מתחיל להקליש, שריריו קפיציים בזכות הרכיבה ולרב פניו מחויכות. גרגור היה פרופסור לפיסיקה בקייב, עכשיו הוא אחראי על משאית המשא, שיש הקוראים לה משאית הזבל, כי זה משאה העיקרי. יואב למד קולנוע ותקשורת אבל מזה כמה שנים שהוא עושה דיגיטציה בחברת הפקה של סרטי וידאו, בעיקר חתונות ישנות וצילומי אירועים משפחתיים אחרים. בימים שהוא בא עם האופניים למשרד הוא עולה עם גרגור במעלית, כי אסור להכניס אופניים דרך הלובי. 

אחוזת הסודות - חלק ג' / קטנה - 5 לספטמבר

שום דבר אינו כפי שאנחנו מסדרים לעצמנו בראש! לא תמיד הטוב הוא טוב והרע הוא הרע. תסתכלו עליי.

נכון, אני לא יודע לדחות סיפוקים, במיוחד כשמעורבת בכך אישה יפה, אבל האם זה אומר שאני לא יודע להעריך את הטוב בחיי?

געגוע סתוי / קטנה - 3 לספטמבר

למי את מתגעגעת?

אחוזת הסודות - חלק ב' / קטנה - 2 לספטמבר

בחלק א' מצאתם אותי שנייה לפני סגירת חנות החשמל שלי, מסופק אחרי יום נוסף של עסקים והנאות.

כשהגעתי לבית שלה מצאתי אותה בוכה, בנה בבית החולים אחרי תאונה והיא חיכתה רק לי. בליל הריחות שלי הסגיר איתי. ביקרתי שם שוב, באחוזת הסודות. היא זרקה אותי ונסעה לבד. אתם שונאים אותי? בטוח?

פתק לעצמי / קטנה - 29 לאוגוסט

את מחייכת בשבילך, 

אחוזת הסודות - חלק א / קטנה - 27 לאוגוסט

הוא החליט לנעול כבר את העסק ולסיים להיום, מבט נוסף על המחשב ואחד לכיוון הדלת. יאללה שיקפצו לי החשבוניות וכל הגברים ששלחו אותם לחפש נורות שנשרפו דווקא הערב. נמאס לי. אני הולך! בדיוק כמו מוכר הארטיקים מהים. כך הוא חשב בליבו וחייך. הערב ירד ופנסי הרחוב כבר הטילו את אורם הצהבהב משווים לרחובות המאובקים ארשת רומנטית וחולמנית. הוא התרומם מהכיסא בעייפות, יכול היה ממש להריח כבר את המטעמים שחיכו לו בביתה. היא תמיד בישלה למרות ששב ואמר לה שהוא לא רעב. דמותה ריחפה לנגד עיניו, תמירה ומוארת, שיערה ממסגר את פניה בהילה בהירה המוחזרת מאור השמש שצובע את שיערה בגווני הזריחה. הוא אהב את המחשבה שהיא מחכה לו. היא תמיד חיכתה. גם כשידעה שלא יגיע - המשיכה לחכות. אולי כי ידעה שהוא תמיד ישוב. והוא, כועס על עצמו פעם אחר פעם כשאכזב אותה ושב לרעות בשדות זרים. כאילו היה חייב לבדוק את איכות היבול בכל שדה שנקרה בדרכו. אילו רק יכול היה לחוש את טעמן המר של בגידותיו המפעפעות בנימי ליבה, היה מתאמץ לשמר את זיכרון טעמה וריחה לאחר כל נשיקה ולא רק את ריח תבשיליה. הנסיעה הקצרה לביתה קטעה את מחשבותיו. נביחות הגולדן שלהם קידמו אותו כבר ביציאה מהרכב, 

"יש על מי לסמוך" מלמל ונכנס פנימה. 

״איך להתחיל לכתוב?״ חלק א׳ / דור כלב - 26 לאוגוסט

נובמבר 2016. הגב שלי הורג אותי וכלום לא עוזר כלום. כלום. התקופה הכי ״עצלה״ בחיי, לא רץ, לא אופניים אז אני יודע שאני לא דופק אותו בשום אופן. אין לי בלטים או חוליות שזזו. אני יודע שאין לי באמת בעיה אבל הגב שלי הורג אותי.

אני לא מצליח לישון מרב כאבים. אני זומבי. מיכל בחודש שישי והדבר היחיד שמצליח להעביר לי את הכאב זה טיפולים של ״אנרגיה מרפאה״. זה מעביר את הכאב לשעתיים-שלוש, אני נרדם וקם שוב מרב כאבים.

השליח של הפיצה - חלק רביעי / דור כלב - 26 לאוגוסט

זהו סיפור מתח בהמשכים. בפרק הראשון מצאתי גופה וניסיתי להפליל את השליח של הפיצה שהזדמן למקום. בפרק השני נתתי לו להחזיק את האקדח שמצאתי ליד הגופה, הוא פלט כדור, השארתי אותו בדירה וברחתי. הפרק השלישי מתרחש חמש שנים אחר-כך. השליח של הפיצה מצא אותי כשבאתי לביקור חטוף בארץ. השד יודע איך.

הלבד הגדול / קטנה - 24 לאוגוסט

זה קצת כמו לטעום את התבשיל באמצע ולתקן לו תיבול